אבא שלו

סטיב אומר שהוא יתמודד, שהוא כבר ילד גדול. הויכוח הקבוע בין סטיב לביני, הוא כבר ילד גדול, אתה מפנק אותו, אתה הופך אותו לתינוק, תן לו לגדול. אני חושב שסטיב קשה אליו מידי ופוגע בו. 
מה זה משנה עכשיו.
הוא ילד עדין, שקט ומתוק. בבית הספר ההזוי בגליל שבו למד מכיתה א' הוא הסתדר נהדר, אבל בחטיבה בתל אביב? אני ממש לא בטוח. אולי אני עושה לו עוול. הוא יכול להמשיך ללמוד שם, אני יכול להסיע אותו כל יום נסיעה של שעות הלוך חזור. סטיב לא יסכים לעשות את זה בשום פנים ואופן, אבל הוא יצטרך למצוא סידור. כמובן, לא יהיו לו חברים שגרים קרוב, אבל גם במושב רוב הילדים למדו באזורי ולא איתו ובכל זאת היו לו חברים. אולי אין טעם לטלטל אותו כל כך. 

אני לא יכול להסיע אותו כל בוקר לגליל, ואני יודע את זה. 
הוא עצמו מסתובב בין הארגזים בדירה, מחפש משהו. הוא לובש חולצת טי ישנה שגדולה עליו בשלוש מידות וג'ינס מהוה, ושערו הארוך נופל על עיניו.
"מה אתה מחפש?" אני שואל אותו
"אני לא מוצא את הכדורגל שלי"
"שם, בקופסא הירוקה"
שכרתי דירת קרקע גדולה עם גינה. לסטיב יש דירה בקומה השלושים של  איזה מגדל יוקרה ליד הים. אני מדמיין מצעד של נערי ליווי נכנסים אליו. אנחנו מנסים לסדר את החפצים של אורן בחדר החדש שלו. השבוע הזה הוא איתי. נעלי הספורט שלו מלוכלכות עדיין מאדמה ודשא, אבל בקרוב זה יעלם. הוא שקט ומבולבל בימים האחרונים ואני לא מאשים אותו. הכל קרה מהר מדי, והעיר גדולה עליו. הוא אפילו לא יודע איך לסוע באוטובוס פנימי לבד. הוא נראה לגמרי אבוד כשהלכנו למכולת הקרובה. "הכבישים כל כך רחבים" אמר.
"אז איפה אני אלמד?" הו שאל אחרי שמצא את הכדורגל שלו. הוא לא יצא לגינה לשחק איתו אלא התיישב על הרצפה, מביט בי.
 "אנחנו מחפשים"
"אני לא יכול להמשיך ללמוד ברגבים?" הוא שואל בתחינה. אני מניד בראשי לשלילה, "מצטער, מתוק, זה נורא רחוק. הי בא הנה" אני מוסיף כשעיניו מתמלאות דמעות, אני מתקרב אליו ומחבק אותו, "תראה שתתרגל". אני חושב לרגע לקחת אותו לסרט, אבל הוא הלך עם ליאור בשבת. ומאוחר. 
"הי, מה דעתך שנלך לים?"
"מחר?"
"אנחנו יכולים ללכת עכשיו" אני מחייך, והוא מביט עלי רגע בתמיהה ואז "אה,נכון."
דמעות עדיין תלויות על ריסיו הארוכים כשאנחנו נכנסים לרכב, ואני אומר, "תראה, מתוק, זו תהיה התחלה קשה, אבל בסוף זה היה בסדר, באמת"
"אבל אני מתגעגע הביתה" הוא נאבק בבכי.
אוי, מתוק שלי. אני מחבק אותו.
בים הוא נרגע קצת. הראש שלו נע מבחורה כמעט עירומה אחת לאחרת ואני מסתיר חיוך קטן. אנחנו משחקים מטקות והוא רץ, קופץ וצועק וזה עושה לו טוב. הכדור נופל לים ושנינו צוחקים. אני מתחיל להתעיף ומתישב על המגבת. הוא הולך למים, שוחה איזה זמן וחוזר ומתיישב לידי נוטף מים, "הי תיזהר" אני רוטן. אני נשכב על הגב ועוצם את עיני. הוא לידי משחק בפלאפון, קורא עיתון, כל כמה דקות הולך למים וחוזר. זה היה רעיו טוב אני חושב כשרוח קרה מצמררת אותי. גם לי היה שבוע עמוס. לא יכלתי לקחת חופש מהעבודה והדירה עדיין מבולגנת, רק הרהיטים במקום וכל השאר בארגזים או בערמות בכל מקום. אני מחליט להקדיש את סוף השבוע לארגון סופי. החדר של אורן צריך שטיח אני רושם לעצמי לזכור. השטיח שלו הלך לדירה של סטיב, יחד עם המיטה. קניתי לו מיטה וחצי ששמחה אותו מאד, לכל החברים שלי יש כזו מיטה אמר.

 אין טעם לנסות לדחוף את הילד קדימה בכח. הוא מקסים והוא מתוק, והוא יתבגר לאט בקצב שלו. אני יודע את כל זה ובכל זאת עוצם את עיני ונאנח והוא גוחן אלי, "אבא אתה בסדר?" 
"כן מותק" אני משפשף את עיני, "אני רק קצת עייף"
"אני אקנה לך קפה?" הוא מציע
"כן, תודה"
 הוא לוקח כסף מהארנק שלי ומדשדש בחול אל הקיוסק הקטן לד המלתחות. אני מביט אחריו רגע, נער מושב יפה ורזה עם שיער בהיר ארוך מדי שהוא לא מוכן לגזור. תראה שעוד יהיה בסדר.