אבא שלו

הכל זהוב ורגוע, שקט. אכלנו ארוחת צהריים בגינה, שצריכה טיפול דחוף והיא מלאה דשא פרוע וגבוה ושיחים מטפסים שמסתירים את הבית.
גם אורן נראה רגוע יותר, כשהתחיל סוף השבוע רשמית. הוא אמור לבלות את סופי השבוע שלו עם סטיב, אבל היום הוא נשאר איתי ואני שמח על זה. אני אולי לא יוכל להביא זיון כמו שאני מעביר את שאר ימי השבת שלי, אבל אני שמח שהוא נשאר. 
כשרק נפרדנו כל כך שנאתי את סטיב. חשבתי שהוא אבא גרוע. לא רציתי שיתקרב לאורן בכלל. אם הייתי יכול הייתי לוקח אותו ועלה על מטוס ועובר לגור באיזה אי קטן וחסר ציווליזציה. היום זה קצת נרגע, עכשיו כשהניתוק בין סטיב לביני הוא סופי. אנחנו מדברים רק כשאין בררה, בקשר לאורן ומתי הוא חוזר ומי בא לקחת אותו. ואני שמח שאורן מעביר את סוף השבוע השמשי הזה איתי, ולא עם הדפוק הזה עם הרעיונות שלו על חינוך.
קשה לו, עדיין. הוא לא מסתדר בבית הספר. רשמנו אותו לבית ספר פרטי שהכי מתקרב לבית הספר הקודם שלו. זה לא מוסד אנטרופוסופי במוצהר, אבל הוא קרוב מאד ויש לו צוות נחמד וקטן והמון אידיאולוגיות מוזרות ומטורללות קצת, נעימות מאד.
לפעמים אני חושב שאולי כל ההחלטה שלנו אז לשחק זוג בורגני עם נטיה לניו אייג' במושב עם תינוק, באה רק בשביל שאורן יגדל ב'רגבים'. בכל מקום אחר, הוא היה נופל בין הכיסאות ונעלם. 
ואני חושב שהילדים בתל אביב גדולים עליו. הם נראים לי קשוחים וגדולים ומפחידים, הרבה יותר מחוספסים ממנו. הוא הולך לבית הספר בכתפיים שמוטות ובלי חשק, וקצת שובר לי את הלב. עכשיו הוא יושב בגינה בשלולית של שמש ונראה רגוע בהרבה, מדפדף בעיתון. אני תוהה מה נעשה מחר. נלך לליאור ונלך לים. אולי נלך לים בערב. אולי נעשה ארוחת שבת עם ליאור. אולי לאורן יש רעיונות משלו. אני מקווה מאד שהוא מתחיל להרגיש שזה המקום שלו. 
הציונים שלו צנחו בבת אחת. אנחנו עדיין בשלב שהוא שומר על קשר עם החברים הישנים שלו, אבל גם זה הולך ודוהה לאט. עברנו באמצע שנה, והוא נשאר מחוץ לנבחרת השחיה ולכדרוסל, שני דברים שהוא כל כך טוב בהם. 
יש לנו מנוי בבריכה פה, אבל הוא לא אוהב ללכת. לסטיב, כמו שהבנתי מליאור, יש בריכת שחיה בקומה המאתיים או מה שלא יהיה. זה מעלה על פני חיוך, סטיב והשטויות שלו. אני מקווה שאורן שוחה שם. זה מוזר, לא לדבר עם סטיב על מה שאורן עושה אצלו. אני לא יודע מה עוד אני יכול להציע לאורן.
 ואורן קם ומתנער ונכנס דרך הדלת הגדולה של הסלון, חולף על פני והולך לחדר שלו. אני מחכה שתי דקות והולך אחריו, נשען על משקוף הדלת בתנוחת ההורה שלי. הוא יושב על המיטה וחצי שלו ומרים אלי ראש. יש לו וילנוות בצבע תכלת תאומים למצעים, והם מכניסים אור בהיר ורוח קלה.
הכל בסדר? אני שואל אותו
כן הוא אומר אבל ממשיך להביט בי מלמטה, ואני נכנס לחדר ומתיישב לידו על המיטה, מה אתה רוצה לעשות בסופ"ש?
במושב היינו מטיילים הרבה, בהתחלה, כשעוד התלהבנו מלהציג. לאט לאט נשרו המסכות שלנו, זוג בורגנים עירוניים שרק משחקים אותה, ונשארנו בדרך כלל בבית, או נסענו למרכז לחברים לארוחות, או שהלכנו סטיב ואני למסיבות מסוימות מאד בעיר. אורן בדרך כלל בילה עם חברים, והסידור הזה של אב בן עם תכניות הוא חדש. אבל זה טוב, ביחוד במצב הזה. אני כבר לא יכול לקחת אותו לגן חיות ולקנות לו גלידה, פעוט שמנמן עם שיער בהיר ועיניים גדולות וידו בידי אני מחייך בלי משים. "רוצה ללכת לספארי?"
הוא מעווה את פניו בלי לחשוב, "לא"
"לאן?"
"לא יודע" הוא נשכב על המיטה. אני מעביר יד בשערו הארוך ועוצר בעצמי שניה לפני שאני מציע לו להזמין את היילי, כי כבר מאוחר מיד להזמין מישהו למרחק שלוש שעות נסיעה למחר וחבל לצער אותו סתם. אנחנו יכולים סתם להעביר שבת שמשית ביחד. לאכול מחר אצל ליאור, ללכת לטייל ביחד בעיר. לסוע על אופניים ביחד. אני מציע לו לצאת לסיבוב אופניים, הוא מושך בכתפיו, לא רוצה, ואני נשאר לשבת לידו ואין לי עוד רעיונות להציע