| 4/2012
חג
אז, ליל הסדר עבר. התארחנו אצל ליאור. כמעט כמו כל שנה. והכל כל כך שונה.
לחג תמיד היה אצלנו סדר משלו. והרגעים הקטנים, הם אלה שעושים הכל פתאום חותך.
כל שנה לפני החג, בצהריים. סטיב במטבח בגבו אלי, ליד התנור, מגמד אותו בגודלו. מכין את הבשר המיוחד ברוטב שזיפים הקבוע וכמה סלטים קטנים ומסובכים. רגוע, מרוכך קצת. מרוכז.
והחופשה המשפחתית הקבועה: הכל שונה, חסר פתאום. באירופה, כשאורן היה קטן, החופש היה זרוק ובשטח. את הפסחים העברנו ליד איזה נהר, חוגגים את ליל הסדר בשינה באוהל. כשחזרנו לארץ, החופשה נדחתה לחול המועד. לפעמים סיני, בשנים האחרונות מדבר יהודה. מסלולי הליכה.
ליל הסדר עצמו אצל נירה או אצל ליאור. המשפחה של סטיב כולה בחו"ל, המשפחה שלי, מעופפת, מטיילת בעולם, מנותקים זה מזה כמו שהיינו תמיד. אחי היה אצלנו בליל הסדר לפני כמה שנים, מאז קיבלתי ממנו מייל אחד, לפני כמה חודשים, מצולם עם בחורה על רקע נוף הררי. ואין לי מושג איפה בעולם הוא נמצא.
אז הרבה חברים טובים, המון בני נוער וילדים. קצת דתי קצת ליברלי, הרבה חילוני, הרבה יין. עכשיו הכל אחרת. קצת מסתבך. מתנגש. כל כך כועס, כל כך כועס עדיין. לפעמים יש לי רק צעקות בשבילו, ומשהו לשבור לו על הראש. לפעמים, אילוץ. נעביר את ליל הסדר ביחד. מה כבר יהיה. נהיה בוגרים. זוג שהתגרש יפה. נהיה דוגמא לילד.
וכן, הוא היה. למה שלא, בעצם. למה שלא יהיה, ולמה שאורן יהיה בסדר בלעדיו, או בלעדי.
אבל חשבתי שסיימנו והלכנו, ופתאום זה רק מתחיל.
היה כל כך רגיל לראות אותו שם. מוכר. מתח? קצת בהתחלה. אחר כך, הכל רגיל. הרי זה סטיב. אני מביט בו מהצד כשהוא יושב מולי- טלי בעלת הטקט, לא לידי- צוחק עם ליאור. פורע את שערו של הילי הקטן. מעיף מבט כועס אל אורן שלא קלטתי מה עשה. הכל רגיל, בעצם. בטח שאנחנו מדברים. לא נעשה סצנות בפומבי, ובעצם, גם בנו על מה. זה חג, ונחמד, ורגיל.
ואחרי הסדר. כי אורן תמיד נשאר ער עם כל המתבגרים, אבל מביננו, אנחנו, פרטי, תמיד נרדם ראשון. לפנינו. ישן ברכב והולך מנומנם למיטה, או פורש לחדר הפנוי השני של ליאור שבו תמיד יש איזו ילדה קטנה שנרדמה וצריך להזיז אותה הצידה. ואנחנו, רק אנחנו, שנשארים ערים עד מאוחר, ושותים הרבה יין, וקצת אחרי שנשארו רק המבוגרים ליד השולחן התחילו לזרום כבר בדיחות, קצת, והאווירה נהיית אחרת, ותמיד יש שוקולד ממש טוב, ואיזה וויסקי- סטיב ואני הולכים למיטה ביחד, מחוייכים, מחליפים את המבט הזה אחרי שאורן הולך לישון עוד מעט קצת-
ועכשיו זה לא.
רגע מביך. סטיב הביט בי לפני שהלכנו. הכל נשכח פתאום, ואין לי מה להגיד או לצעוק. מישהו נתקע בי, הרגע עבר, נפרדתי לשלום והלכתי עם אורן המנומנם אל הרכב. ועכשיו אני לא מספיק לתהות, מה, מה זה היה, אולי זה רק כוחו של הרגל. ועכשיו אני מרגיש פתאום בודד, מאז, מתחרט. ההחמצה של הרגע ההוא, חושב עליו, מה היה בו.
אבל זה רק רגע אחד של געגוע ללילה אחד. לרגיל לנוסטלגי. זה לא יכול לעשות את זה ככה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
