מי שלא עבד במטבח, לעולם לא יוכל להבין, או לדמיין את אוסף הדמויות ההזויות, הממלאות את העולם הזה.

הבחירה בחיים האלו היא הזויה כשלעצמה. בייחוד לאור קריירה של בתחום העריכה וההפקות :

לעזוב הכל וללכת אחרי הלב. להיבלע לעולם בו מרימים את הראש מהכרית, כשבשמיים השמש כבר עומדת במרכז והרחוב הומה. ללכת לעבודה בשעה בה למרבית האנשים נופלת העט מהיד. להגיע הביתה, בשעה בה הזבל נאסף מהרחובות. עולם בו זוגיות היא פריבילגיה, כי גם ככה  נשארות שעתיים חופשיות בשבוע, אז לחלוק?

לכל מקום שעבדתי בו היה את האופי שלו ואת הייחוד שלו. אבל המכנה המשותף תמיד היה הטירוף והאהבה לאוכל.

זה מתחיל בשף, שבכל רגע נתון עלול לזרוק עליך צלחת ולציין בפנייך את המקצוע של אמא שלך (ואני כל כך רציתי לשמור עליו בסוד) זה ממשיך לסו שף שלרב הוא ילד מגודל עם שיגעון גדלות (נעים מאוד, עינב) וזה ממשיך דרך כל עמדה (אין יום שאני לא חושבת לעצמי שמצלמה אחת ועורך יביאו לי את המיליונים).

לכל מקום יש את המשוגע התורן, זה שהמבטא שלו מסגיר את ארץ מוצאו והעברית תמיד מסתבכת לו בשיניים. את ילד הפלא שמלקק לשף ,את זה ששר בקולי קולות, את זה שנעלב מכל דבר, את זה שצועק על כולם כל הזמן, את זה שמביא את הבעיות שלו מהבית איתו, את זה שמתחיל עם כל המלצריות במקום, את זה שמנצנץ על חשבון כולם.

גם אני נושאת בהאשמות האלו בגאווה. לא מפליא אותי, שהחברים הכי טובים שלי ,הם אלו שלוקחים בזה חלק, רק הם מבינים, גם הם אוחזים שריטה חיננית שכזאת ואהבה מאוד גדולה. רק הם מבינים את האינטימיות שבאוכל. לא כולם מבינים את האימרה הזאת. אבל מי שחי אוכל, כמו שאני חיה אוכל, יבין.

מבין,שבצידו השני של המטבח, יושב אדם, שמעולם לא הכרתי ויחד עם זאת,  הוא מרשה לי להיכנס לגוף שלו, לגעת בו, לעורר בו את כל החושים. הוא סומך עלי שאני מגיעה אל "מיטתו" נקייה. הוא מתכנן לילה של תענוגות, שאני הכנתי בשבילו. הוא בוטח בי שאני אגרום לו לחייך, אחרי שהוא יטעם מן ההוויה שלי. מהידיים שלי, מהשפתיים שלי מהחך, מהלשון. שאני ,אחרי שבחנתי את הבקשות שלו, אדע לקלוע לרצונות והמאווים שלו. הוא מקווה שאני אפתיע אותו, שאני אגרה אותו לרצות עוד, שאני אספק אותו. גם אני מקווה. הכי כיף זו צלחת שחוזרת נקייה. הכי עצוב זו צלחת שלא.

צריך להקשיב ולשמוע את האוכל כשהוא מדבר אליך, איך הבשר צורח בהנאה במגע הראשוני בינו לבין המתכת הלוהטת, איך הוא מגיר נוזלים ונפתח אל החום, איך החציל מבקש עוד מהמלח בכדי להוציא את המרירות החוצה מתוכו, איך העגבנייה שומרת על הקשיחות והגאווה שלה אחרי שהופשטה מעורה. לראות איך השמרים מונשמים ומתעוררים לחיים מהלחות והסוכרים, איך הם גוססים בקור,  איך החמאה שומרת על הנוזלים ומגבשת את כולם. צריך לאהוב אוכל בכדי להכין אותו. צריך לאהוב את החומר בכדי להפיח בו חיים.

צריך להבין שכל חומר גלם הוא אחר, יש לו זמן משלו ודרישות משלו. יש כאלו שצריכים זמן בכדי להיפתח אליך ואסור לזרז אותם. יש כאלו שהם זריזים ואם לא תנצל את הרגע , הם יחמקו מבין האצבעות. יש כאלו שדורשים פור פליי ארוך ומושקע, מסאז', השרייה בנוזלים, בישול איטי. לעומתם יש כאלו שאפילו לא צריכים מגע בכדי למצות את הטעם שלהם. יש כאלו שמתמסרים לרצון שלך וקל לך לשלוט בהם, בחברה שאתה בוחר בשבילם, בטמפרטורה, בזמנים. יש שהם יותר עקשנים ובררנים.

ובכל הכאוס המופלא הזה, גם בימים קשים כשרע, באמת רע והרגליים לא יכולות לשאת עוד את משקל הגוף והגרון נחרך מצעקות. אין לי ברירה אלא לאהוב את זה.