"את לא  מפחדת ?" הוא שאל שאל אותי פעם." אף פעם לא, אבל ממה ?" החזרתי בשאלה "שלא תהיה לך עוד אהבה"  הוא ענה.

אני לא אשקר, עלתה בי התהייה הזאת לאורכה של התקופה האחרונה. מה יקרה אם אני לא אוהב יותר, אם אף אחד לא יאהב אותי? (השני מלחיץ אותי יותר) .

"את בחורה מגניבה מדי" הוא אמר לי בשיחת ארבע עיניים. "אני צריך את השבריריות את הנצרכות" 

אין בי את אלו מולו. אני לא. לא אוהבת. לא את הדרך שבה הוא מסתכל עלי. לא את הסיפורים שלו. לא את הדרך שלו. לא את הבלבול שלו. לא את המוזיקה שהוא שומע. לא את הסקס שהוא טוב אבל הוא לא הסקס שלי. 

שום דבר לא נכון. הכל מדהים ושום דבר לא מתאים. לא לי ולא לו. נגמר.

הוא ניגש אלי מאחורה ולחש לי באוזן: "אנחנו ממשיכים מפה ביחד? "

כמה חוצפה ותעוזה יש בגיל הזה, זה מדהים אותי. בן 20. בתרבויות אחרות הייתי יכולה להיות אמא שלו (טוב, אחותו המאוד גדולה) תמיד רציתי חייל. גם כשהייתי בגיל הנכון, לא יצאתי עם חייל, תמיד התנחמתי בעובדה שכולם מילואימניקים, אז לא נורא. היום אני כבר גדולה מדי בשביל זה.

הוא בא אלי הביתה בלילה הזה. ילד מאוהב באשה. כל ההסברים שלי על בלתי אפשרי ולא נתפס, לא הצליחו לחדור את מעטפת החלומות, על אישה אמיתית, חזקה, שלמה.

מדהים אותי איך אני נתפסת אחרת בעיניים שונות.

האחרון חשב שאני מגניבה מדי אבל אהב את הפתיחות 

הילד חשב שאני סקסית ונשית ואהב אותי בגלל הבגרות

הכפופים לי חושבים שאני כלבה פולניה ואוהבים אותי בגלל הנדיבות ורגעי הרוך

הבוס שלי חושב שאני רכה מדי ואוהב אותי בגלל הכישרון

השווים לי חושבים שאני אימהית ואוהבים אותי כי אני תמיד דואגת להם

החברים שלי  חושבים שאני חכמה ואוהבים אותי בגלל שאני לא שופטת

לכל אחד יש השגות עלי וכל אחד בוחר לו חלק ממני לאהוב גם אני עושה את אותו הדבר.

כששאלתי את הקורא בכף היד אם יהיה טוב? הוא ענה על מי את עובדת? כבר טוב. זה נכון

אני לא מפחדת יקירי. יגיע עוד הרגע שמישהו יראה את המכלול ויבחר בזה וגם אני אעשה את אותו הדבר.