אצלנו לא דיברו על זה. אף אחד לא שאל שאלות ואף אחד לא מסר מידע מרצונו. כדרכם של פולנים. הכול טוטא מתחת לשטיח. אף אחד לא שאל למה לסבתא יש בארון המטבח הענק, אלפי קופסאות שימורים. אף אחד לא שאל למה סבא מתעורר בצרחות כל לילה. אף אחד לא שאל למה דודה אסתר לא דומה לדוד משה ולאמא שלי.  למדנו לא לשאול. למדנו שבבית הזה לא נכנסים מוצרים גרמנים, למדנו שביידיש מדברים על דברים שאסור לנו להבין, למדנו שהבור בקרקפת של סבא שלי שנגרם מגרזן הוא רק שריטה לעומת הבור שבנפש שלו. למדנו שהם סבלו מספיק וראו מספיק בכדי שאנחנו לא נצטרך אפילו לדעת .

לפעמים אני חושבת שאם הם היו מדברים דברים היו נראים אחרת. אם הוא היה יושב איתי ומספר לי על אישתו הראשונה שנרצחה מול העיניים שלו. אם הוא היה מספר לי על איך הוא חטף את דודה אסתר מבית היתומים הקתולי, שבו הוא שם אותה בראשית המלחמה, באישון לילה, בתוך שק תפוחי אדמה. אם הוא היה מספר לי איך הוא הכיר את סבתא שלי, איך הוא הצליח לאהוב שוב, איך הוא הצליח לשרוד באוושויץ ובדכאו. לפעמים הייתי רוצה לשבת איתה על המרפסת, עם סיגריה ושהיא תספר לי איך היא פגשה אותו, איך היא התאהבה, איך היא ילדה על אקסודוס בן זכר, איך היא אהבה את דודה אסתר כמו שהיא אהבה את אמא שלי. לפעמים אני רק רוצה לדעת איך הם שרדו.

אני בגיל של סבא שלי שהוא ברח מאוושויץ אני שוקלת כמעט כפול ממה שהוא שקל אז,  אני גבוהה משנייהם בעשרים סנטימטר לפחות, אני חיה חיי רווקות מבחירה, בחירה שלהם לא הייתה אפילו פריווילגיה, אין לי שאלה קיומית לגבי המשכיות הדור, אם יהיו לי ילדים או לא  הזמן יגיד, אבל בי זה לא בוער, לא כשם שזה בער בהם. אני לא מדברת עם אחי הגדול מזה שלוש שנים, כי את המשפחה שלי אני בוחרת ולא נולדת לתוכה.

עד היום אני לא שואלת, אף אחד, כלום. אני אוספת מידע. אני מאמינה שאם מישהו רוצה לדבר הוא ידבר ואני מכבדת את הבחירה שבשתיקה. אני לעומתם, מספרת הכל. חולקת את השאלות, הפחדים, המסקנות, התובנות.

אני אוהבת את מי שהם היו ומי שהם עד היום בחיים שלי, גם אם הם כבר לא בחיים. אני מבקשת סליחה, על מי שאני ואומרת תודה על מה שאני. אני חבה לכם את חיי ותמצית הווייתי. ואני מקווה שהם יודעים, איפה שהם לא נמצאים, שזה לא היה לחינם, שהם ניצחו.