לא יצא לי לשמוע הרבה גברים שאומרים שהם מתחרטים. לעומת זאת מנשים אני שומעת את זה כל הזמן. "לא הייתי צריכה להתקשר אליו" לא הייתי צריכה לשכב איתו" לא הייתי צריכה לאכול כל כך הרבה" לא הייתי צריכה ללבוש את החולצה הזאת לראיון,.

מה זה אומר עלינו? מאיפה רגשות האשמה האלו? למה אנחנו לא מסוגלות לאכול סטייק עם פירה בחמאה, ללבוש את החולצה עם המחשוף העמוק ולהזדיין בפגישה הראשונה ו....להרגיש טוב עם עצמנו? כי תכלס, הסבירות שאם עשינו את זה כנראה שהיינו צריכות את זה , לעצמנו.

אבל אולי זו הבעיה שלנו, שאנחנו לא מורגלות בלעשות בשביל עצמנו. מגיל צעיר שואלים אותנו מה יגידו השכנים? את באמת צריכה את זה ? מה יחשבו עלייך ?

ואנחנו קונות את זה. אנחנו מאמינות שאנחנו צריכות לנהל את חיינו מתוך מראה של אחרים. כשיקוף של ההורים שלנו, החברים שלנו של בן הזוג שלנו.

אז אנחנו אוכלות סלט ושותות מים בדייט למרות שכל מה שבא לי זו פסטה בשמנת עם בייקון וגורגונזולה וקינוח של עוגת  גבינה וכן בא לי להזדיין איתו כבר בפגישה הראשונה ולא לחשוב אם בגלל זה הוא לא התקשר למחרת. למי אכפת אם הוא לא יתקשר מחר, , אם אני זוכרת נכון גם הוא הזמין תוספת לחם והתענג על הסטייק אני זוכרת שהוא צחק מהבדיחות והיה לו מעניין ואני בבירור זוכרת את האנחות שהוא השמיע כשהייתי מעליו. אם הוא החליט לוותר על כל אלו, כנראה שמשהו אצלו לא בסדר ולא אצלי.

למרות ההגיון הבריא, אנחנו ממשיכות להאשים את עצמנו בכל מה שהשתבש, את המשקל, את הקלות, את ההנאה. וזה מתסכל. בפנים את יודעת שאין לך צורך להרגיש אשמה, ששום דבר שעשית לא הופך אותך לפחות טובה, פחות שלמה, פחות אישה. אבל האשמה... האשמה.

גברים לעומת זאת מקבלים את עצמם כשם שהם אולי דווקא כי הם מסירים מעצמם אחריות, הם לא מאמינים לרגע, שהם אשמים במצב. או לחילופין לא חושבים שמשהו לא בסדר. אז הם לא נראים כמו דוגמן –אז מה, אז הבית נראה כמו דיר חזירים –למי איכפת, אז לא התקשרתי אליה – אפשר לחשוב.

אולי, רק אולי בגלל זה, אנחנו מרשות לעצמנו עם בן זוג קבוע לרטון, לזעוף, לשלוט ולמרות שזו לא הדרך הטובה ביותר, זה הזמן היחיד שלנו לחיות עם פחות רגשות אשם משלנו ולתת קצת לאחרים