הטעות הכי גדולה בעיני, אחרי פגיעה , היא להרים בחזרה את החומות. כי במקום לזכור את הדברים המדהימים שקרו לך עם עצמך בזמן שריחפת על האוויר, בין השברים, אנחנו חושבים על כמה קל זה לפגוע בנו כשאנחנו חשופים. זה באמת קל.

אבל יותר קל , זה לחיות בלי לסחוב את הקילוגרמים העודפים של השריון.

לא סתם אנשים מאוהבים מושכים תשומת לב. מי לא מצא את עצמו נחשק ומחוזר דווקא כשהוא במערכת יחסים.

זה לא האושר הניבט מהעיניים, זה לא הריח הבלתי מושג שמדיף מאיתנו, זו דווקא הקלילות, הפתיחות, הקבלה של החורים שלנו. פתאום כמישהו מוכן לאהוב אותם, גם לנו הם מרגישים נסבלים ולא מאיימים כמו פעם.

אבל אז האדם הזה שהצליח לפרוץ ולשבור לנו את החומות, שניבנו כל כך בקפידה ובאדיקות, לאורך שנים, מחליט ללכת, פתאום חוזרת תחושת הבגידה, כי זה לא משנה שאנחנו אומרים :

"הפסד שלו" "הוא עוד יצטער על זה כשהוא יבין" "הלך אחד יבוא אחר" בפנים אנחנו מאמינים שנתנו לו להתקרב קרוב מדי, ללכת במחוזות המכוערים שלנו, שאף נפש לא ראתה לפניו. אולי עדיף שהוא לא היה רואה אותם, אולי עדיף שאף אחד לא יראה אותם שוב והנה החומה נבנית מחדש. בפעם הבאה זה יהיה יותר קשה לפרוץ אותה.

זה כל כך קל.

לקפוץ ממיטה למיטה בלי להרגיש.

ליהנות מהרגע בלי חרטה.

להאמין ששוב זה לא יקרה לך.

לא לכאוב, לא להיפתח, לא להסתכן שוב, אף פעם.

להיות צופה, להסתכל על החיים מהיציע ולא להבין איך הם חולפים על פניך.

זה הרבה יותר קל, אבל כך כל קשה.