נדיר שאני שותקת, אני אוהבת את הצליל שהקול שלי עושה. האלט בו אני שרה, הבס בו אני גונחת, המז'ור בו אני מדברת. אני אוהבת את סימפוניית הקולות של תיבת התהודה שבי. אני כל כך מדברת, שלפעמים ניתן לשמוע אותי חושבת.

לכל צליל יש משמעות אחרת, האותיות שלי נהגות באופן שונה. הש' שלי שורקת שאני סמכותית, הס' שלי מתיילדת כשאני רכה, הה' שלי מתארכת שאני במיטה.

יש לי טון שונה לכל מצב, במטבח הוא לעיתים נשמע כמו נביחה, בבית הוא נעים ורך, ברחוב הוא מתרגש, בשיחה הוא עמוק. 

נדיר שאני שותקת, רק כשאני מקשיבה אני עושה את זה בדממה. כזאת שגם הקול הקטן שבי שתמיד יש לו מה לומר, נאלם.

אני לא שופטת ולא מעבירה ביקורת, אני מפרידה בין הסיפור לבין מה שקרה. מזקקת את המילים וההברות אל תוך טנק המחשבות. ורק אחרי עיבוד, אני יכולה לחזור לדבר.

נדיר שאין לי מה לומר, שאין לי תשובה חכמה, עמוקה, צינית, מתחכמת. אין לי מה לומר כשאני נעלבת, אין לי מה לומר כשאני לא מסכימה ואין לי יכולת להביע דעה, אין לי מה לומר מול טיפשות וחוסר הגיון. אין לי מה לומר מול פחד לא רציונאלי, אין לי מה לומר מול טעות עיקשת.

לפעמים שהכול חשוף אני פשוט שותקת. כי כל מילה תפחית מעוצמת התחושה.

לפעמים אני רק שם,

באה מהשתיקה.