אין לי אנרגיות לשום דבר

לא לכתוב לא לקרוא לא לראות סרטים

אני נרדמת בערך אחרי חמש דקות מתחילת הפעילות

אני מפוצצת במשככי כאבים

הבית הוא קצת כמו תחנת רכבת, בהתחלה כעסתי אם לא באו חברים בכל רגע, עכשיו אני מנצלת את זה לשינה

הלילות הכי קשים כי אני בלי המחוך (שקר בפרסום, הוא מועך את הציצים ומבליט את הבטן )

הכאבים הרבה יותר חזקים, אני מתעוררת מספר פעמים ומחכה לרגע שבו אני אוכל לקחת את האופיום שלי

המשפחה שלי נוכחת מאוד בתקופה הזאת

זה נשמע כמשהו ברור מאליו, לא לי

הם כל כך מופתעים מהחברים שלי שלא עוזבים אותי לרגע, שדואגים, שבאים, שמקיפים אותי בכל רגע

אני לא הם המשפחה שלי כבר שנים

אני מופתעת דווקא מהם

מהאחים שלי שבעשור האחרון הקשר בינינו הסתכם בארוחות משפחתיות ושיחת טלפון אחת לחודש 

מההורים שראיתי אותם יותר בשבוע האחרון מבכל החצי שנה האחרונה

זה נחמד לדעת שבנוסף למשפחה שבניתי לי בשנים האחרונות יש לי גם משפחה