"האמת...היה מעולה" היא עונה בחיוך , בישיבה השבועית שלנו, בקפה הקבוע בקרליבך

 "איזה כיף..." אני מפרגנת, "אבל..?" אפשר להרגיש את "האבל" מתקרב (הוא לא מאחר לבוא)

 "כן כיף, אבל זה לא זה" היא משיכה "הוא לא marrige material " .

אני מעקמת אליה פרצוף" מה הוא לא?" ,

"זה לא שהוא לא, הוא נראה טוב ומצחיק ומעניין וגם הסקס מעולה"

"כן,את צודקת, זו באמת סיבה לא להמשיך את זה, מה חשבתי לעצמי?" אני עונה בכעס.

"הוא פשוט לא מהסוג שאני רואה את עצמי מתחתנת איתו ומגדלת איתו ילדים " היא מסבירה.

אף פעם לא הבנתי את זה, אני גם סביר להניח לא אבין, אם הכול טוב, אז מה לא טוב? אולי זו רק אני שמאמינה שכשטוב אז טוב ולא צריך לחשוב יותר מדי, אולי מתוך חוסר הלחץ שלי להתחתן ולהביא ילדים, לא באמת מטרידים אותי "הקריטריונים" ומי בכלל קבע אותם?

"פרפרים כבר לא קורים בגילנו" היא אומרת לי

"דברי בשם עצמך, אחות, אני מסרבת להאמין בזה" אני קוטעת את רצף השיחה ומזמינה טארט טאטן.

"את באמת מאמינה בזיקוקים ופרפרים?" היא מרימה אליי גבה

"אם לא הייתי מאמינה לא הייתי מפרקת זוגיות של עשר שנים, לא הייתי עוזבת את הבית, אם לא הייתי מאמינה לא הייתי יוצאת בכלל עם גברים,

אם לא מאמינים איזה טעם יש להמשיך ולחפש אהבה?

אפשר לשמוע את זה הרבה לאחרונה, את הייאוש באהבה, את חוסר האמונה שהיא עוד קיימת, בצורה הזאת בכל אופן. פתאום הן מתחילות לדבר על חברות אמיצה ובסיס איתן ליחסים, על פוטנציאל השתכרותי וסטאטוס חברתי. הן מספרות במה הוא עובד וכמה הוא מרוויח, מאיזו משפחה הוא בא וכמה מערכות יחסים היו לו. לפעמים הן אפילו מחליקות ביקורת עליי, על הבחירות, על הפרפרים, על החלומות.

הקינוח מגיע לשולחן, אנחנו תוקעות בו את המזלגות במהירות. הוא לא מרגש, יש בו משהו מוכר וביתי, אך אין בו שום דבר חדשני או מעניין, הוא פשוט טעים.

"קחי את  הטארט הזה לדוגמא",אני אומרת לה, " הכי קל זה לקרמל תפוחים לעטוף אותם בבצק ולאפות, לתקוע מעל זה גלידה וניל וליצור קינוח מנצח, אבל אני סביר להניח הייתי משתעממת מזה אחרי יומיים של הכנה". למה לא לגרד אל הבצק מעט טונקה, או לעשות גלידה של רום וצימוקים, היה אפשר להוסיף לאינגלז, דבש ואניס, אפשר לשדרג כל כך הרבה דברים. אותו הדבר יחסים"

"זה כל כך לא" היא עונה לי בלגלוג. "מה שיש זה מה שיש, אני לא בטוחה שהיתי רוצה לבחור בקינוח מהסוג הזה שאת מציעה ובטח לא בגבר כזה."

"כי את מפחדת" אני עונה "את מפחדת להעז, את מפחדת לאהוב באמת , מאיפה שכואב, מאיפה שאין מגננות, מאיפה שלא מוכר.

אני חושבת על מה שחבר אמר לי פעם במעין צביטה, הוא אמר שנשים מוותרות על אהבה, איך הוא לא יחשוב ככה, אנחנו מחליפות את החלום "הילדותי" בחלום אחר בחלום של בית ומשפחה ויציבות ומניחות שהפרפרים לא יתעופפו עוד בבטן ומתוך הפחד להישאר לבד אנחנו מעדיפות להישאר בתנועה.

אולי בגיל הזה, הצבנו לעצמנו כל כך הרבה רשימות של לא, שאנחנו שוכחים שהכן הוא בכלל לא שכיח והוא נדיר יותר ושטוב בא במנות קטנות וכשהוא סוף סוף מגיע לא צריך לוותר עליו בכזאת קלות