אז את מאוהבת? אני שואלת בחיוך

"רחוק מזה" היא עונה.

מה השתנה בסוף שבוע הזה? אני מרימה גבה "עד אתמול חיית בקומדיה רומנטית"

היא מגוללת בפני את הסיפור בפני ומקנחת בכך שהוא נתן לה לדחוף את הרכב באמצע השממה באחת לפנות בוקר . מה?! אני זועקת בקריאת גוועלד "איזה לא גבר הוא" אני פוסקת.

האמת היא שלמרות שאנחנו חיים בתקופה של נשיות עוצמתית, שבה אני לא רק יכולה אלא מצופה להיות שווה.

היום כשכבר מותר לי להצביע ויש לי את היכולת לבחור (לפחות על הנייר) בין קריירה למשפחה,  אני יכולה לטפס במעלה הסולם ולהתקדם בעבודה,

אני יכולה להתחיל עם כל גבר בכל מקום, אני רשאית ליזום סקס (מבלי שאחשב זולה)

אני כל כך שווה היום שאני יודעת להחליף גלגל ואני יודעת לבדוק מים ושמן.

אני מספיק חזקה לסחוב את הקניות מהמכולת ואין לי באמת בעיה להחליף מנורה בבית או לתקוע מסמר (אשה, לא נכה!)

אני אפילו מסוגלת להרוג את התיקן, שהחליט לבדוק את דירתי באמצע הלילה.

כל זה טוב ויפה כשאני לבד ואני חיה רחוק מהציביליזציה. בפועל מאחר ואני גרה בתל אביב ובמידה ויש גבר שגר איתי, למה לי?

למה לי להתלכלך, למה לי להתאמץ, למה לי לנסות להוכיח שאני יכולה לבד?

והאמת היא שזה לא מעצלנות, זה אפילו לא מנוחות.

דווקא היום אלו הרגעים שאני באמת מרשה לעצמי להרגיש אישה.

איבדנו כל כך הרבה, במהפכה המינית הזאת.

 אז כשסוף סוף פותחים לי את הדלת, שמזיזים לי כיסא, שסוחבים בשבילי את הקניות, כשמפוקקים לי את בקבוק השתייה,

זה גורם לי לנדוד ולו לרגע לתקופה אחרת, בה אישה הייתה אישה וגבר היה גבר ולא היה צורך במשחקי כוחות של מי יותר חזק ולמי יש את המילה האחרונה ומי נצרך יותר. כי האמת שכולנו נצרכים כל אחד למשהו אחר.

אני קצת מרחמת היום על גברים, כי באמת אין להם מושג מה אנחנו רוצות, גבר חזק, גבר רגיש, עצמאות, תמיכה, לבד, ביחד, שוויון, ג'נטלמן, גבר גבר,
חולצה ורודה, ג'ינס, חליפה, מגולח, שעיר.