כבר הרבה זמן, שאני רוצה לכתוב, אבל ברגע שיוצאים ממעגל הכתיבה, תחושת התיעוד דוהה והצורך מתכהה, אך זה כבר מדגדג לי באצבעות.  

הנהגים הישראלים, המילה שורדת שנזרקה לעברי לאחרונה, ההבדל בעיני בין אנשים קטנים לאנשים שמטילים צל בעוברם.

אבל דווקא המילה פחד, הכריחה אותי להתיישב.

אני פחדנית. כן, זה אולי יפתיע הרבה אנשים, אבל אין לי בעיה להודות בזה.

בעיניי אדם שחי ללא פחד,  הוא אדם שלא מעריך. לא מעריך את החיים שלו, לא מעריך את האהבה שלו, לא את היחסים שהוא בונה.

פחד הוא אלמנט חשוב בחיי.

אני מפחדת מהכביש וסביר להניח שעכשיו אחרי התאונה הזאת שמרתקת אותי למיטה לתקופה הקרובה הפחד הזה לא יעבור.

אני נוהגת ברכב כבר 16 שנים ואפילו לא עיקמתי פגוש. בטח יגידו, טוב היא אישה והיא בטח נוהגת כמו זקנה, אבל אני נהגת מצוינת ,אין לי בעיה לכופף את החוקים לטובתי (מהירות, זכות קדימה , אין כניסה וכיו"ב) אני מקללת על הכביש, אבל אני עדיין מפחדת. לא ששוטר יתפוס אותי, פשוט מלמות.

 אני מפחדת לאהוב, אבל אני לא מרשה לזה לעצור אותי. גם אחרי הגירושין, שהיה לי קשה, לבטוח שוב, גם אחרי שההורס הלך וחזר והלך. אני מרשה לעצמי להיבהל אבל לא להיכנס לפאניקה.

כי אני יודעת שהדבר היחיד שיקרה אם אני אברח, זה שאני אשאר לבד, וזה יקרה גם אם זה שאני אוהבת יחליט ללכת.

אני מפחדת שאנשים יעזבו אותי, אבל אני לא מפחדת לריב ולהציב גבולות. אני לא מרשה לפחד להשתלט ולשתק את הפה.  כי אני יודעת שאין ערך ליחסים שנובעים מפחד הנטישה שלי.

אני מפחדת ללכת בלילה לבד, ברחוב שומם. אבל אני הולכת, אני משוחחת בנייד, אני מחזיקה את המפתחות ביד.

יש כל כך הרבה דברים שמפחידים אותי ובזכותם אני מעריכה את מה שיש לי, את מה שהשגתי, בגללם אני לומדת לשמר.

אז זה בסדר לפחד, זה אפילו רצוי. רק צריך לזכור לא לתת לו לעצור אותנו ממה שאנחנו באמת רוצים, אבל מפחדים להשיג.