בגילי אני כבר לא עושה חברים חדשים

אני קובעת את זה ומיד משחררת את המושכות, כי למעשה כל יום אני אוספת חברים חדשים(לא בחודש וחצי האחרונים, אבל בדרך כלל)

בכדי לאסוף חברים חדשים אני צריכה שהקרקע לזה תהיה נכונה

אני צריכה לראות אותם על בסיס קבוע ולא יזום (עבודה, בית קפה, קורס) משהו שיאלץ אותי לדבר איתם ולגלות אותם 

אני צריכה שיהיו לנו תחומי עניין משותפים (בילויים דומים, אהבה לאוכל, עניין בסקס) שיהיה לנו על מה לדבר

אני צריכה שתהיה לנו שפה משותפת (שלא יבהלו אם אני מנבלת את הפה)

אם אלו לא קיימים אני לא באמת לא מעוניינת בחברים חדשים

גם ככה אלו שיש לי מספקים אותי ושואבים את הקיום שלי (באהבה כמובן)

אין לי רצון להתחיל ולבנות משהו עם אנשים שלא בטוח שאני ארצה בטובתם בעתיד הקרוב

יש לי עוד מליון סיבות לזה, אבל זה מחמיר שמדובר בגברים

אני לא מאמינה בידידות בין גברים לנשים, דווקא לא בגלל הברור מאליו, יש לי חברים טובים שאין בינינו מתח מיני,

עם רובם זה לקח כמה שנים להוציא את זה מהמשוואה, אבל נכון להיום כל הגברים שסובבים אותי הם חברים אפלטוניים לחלוטין

הסיבה היא דווקא הצורך שלי בזוגיות

אני לא חושבת שכל גבר שאני מכירה ומחבבת בהכרח יתאים לי כבן זוג, את זה ימים יגידו

אבל גבר שנוח לי איתו ועונה על מרבית הקריטריונים שלי לבן זוג בין אם אני אכנס איתו למערכת יחסים או יותר גרוע למיטה,

או לחילופין אשאיר אותו בסביבה לשם החברות ,גונז שלא באשמתו עוד חתיכת פאזל בחלום הזוגיות

משהו בעודף ידידים, מדכא אצלי את הצורך

גברים ונשים לרוב מתנהלים ביניהם כמו בזוגיות גם אם אין בה סקס

האינטמיות בשיחה שם בעיקר בשעות של בדידות מנטאלית ופיזית, היציאות המשותפות, הצורך המגונן אצלם והדאגני אצלי

אם הדבר היחיד שחסר לי בחיי הוא סקס, אפשר לסמוך עלי שאני אשיג אותו על פי צרכיי

אז למה אני צריכה בן זוג?

כל עוד חייתי מתוך חוסר רצון לזוגיות, הקיפו אותי גברים, חלקם עדיין כאן, עם חלקם שכבתי ושיבשתי את תקינות היחסים ואת חלקם הוצאתי במודע מחיי, מתוך הידיעה שגם אם אהובים הם מיותרים.

היום אני יודעת שאני מונחת זוגיות, גם אם אני נהנית על הדרך מטעימות  אני נזהרת ומשתדלת לא לאסוף חברים חדשים