אני מתיישבת מולו על הספה , בסלון המאולתר שלהם. ספה זוגית ושלושה כסאות ישנים.המיטה נחה מחוץ למעגל. אין הרבה לאן לברוח בדירה הזאת.

אם היה אפשר הייתי בורחת. אבל אין. ארבע קירות זה כל מה שהיה לנו אז. ארבע קירות וחלומות .

בבוקר כשהתקשרתי להעיר אותו, הוא כאב באוזני את תחושת המיטה בלעדי, את חוסר מגע גופי על גופו שמעיר אותו מדי בוקר. אבל עכשיו, אני מרגישה את הזרות שלו משלי. אני יודעת. כבר מכירה כל ניואנס בעיניים שלו.

הלוואי שאני טועה, חשבתי מכווצת בפינה שלי, אבל לא, הרגשתי שמשהו השתנה. משהו בדרך שהוא ענה ליבטלפון, לפני שהגעתי הביתה, משהו בקבלת הפנים הצוננת, בקפה שלא הוצע לי אחרי יום עבודה.

"אני חושב שאני צריך להתרחק קצת" הנה, זה הגיע, המילים ננעצות בי, אני מרגישה את החדירה כאילו הייתה כידון , הדם בגופי אורז את עצמו , מזוודות מזוודות,   מהרגליים אל הריאות, במסוע ישיר אל הראש. 

מאיים להתפרץ, דרך הרקה. לוחץ על העיניים מאלץ אותן לזקק את כמויות הדם, לנוזל שקוף ומלוח. כל כך לא רוצה שהוא יראה אותי בוכה, כל כך לא רוצה להפגין את הנצרכות שלי בו, אבל אין לי דרך להסתיר , אין לי את היכולת לשלוט עליהן, הן מתפרצות מעיני בזרם דק וקבוע, ממאנות להיפסק. הוא ממשיך לדבר.

באוויר נזרקות מילים כמו, מחויבות וחופש, ילדים וטיול והכול נשמע כמו רעש, אני לא מצליחה למצוא את ההקשר ביניהן. רק מילה אחת מהדהדת בצפצוף הבלתי פוסק הזה, אהבה. למה הוא לא אומר את המילה הזאת , שאני כל כך אוהבת לשמוע מפיו.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא אמר לי, זוכרת כמה קשה היה לו להגיד, כמה רציתי כבר לשמוע, כמה הייתי צריכה את הביטחון הזה בבחירה שלי.

גם אז לא דרשתי אותה , רק חיכתי בסבלנות, לרגע שהוא ירגיש מספיק בטוח להרגיש, להרשות לעצמו.

הוא עזב את הבית לתקופה קצרה וחזר אבל זה היה אחר כבר, נפלא ומיוחד אבל אחר, כמו היה על זה תאריך תפוגה

גרנו ביחד עוד שנה וחצי באהבה ענקית ובהבנה שהבועה המיוחדת שלנו שריפדנו בתיקרה אקוסטית ובנוצות אווזים לא תחזיק מעמד לנצח

רצינו להאמין, שנינו, שאנחנו חזקים מהמציאות , מההבדלים התהומיים שבינינו, מהסובבים אותנו

אבל לא היינו

וגם אחרי שנפרדנו, לקח לנו עוד כמעט שנה להתרגל לבנפרד

מכתבי אהבה, מפגשים של כאב, נסיונות להחזיק בכוח את מה שכבר לא היה שייך לנו

הוא היום רחוק, פיזית ונפשית

אני מספרת לעצמי שאין בי עוד רגשות אליו

הסיפור שלנו נועד לכישלון מהיום הראשון, ידענו את זה גם אז ובכל זאת הרשינו לעצמנו לקפוץ יחד אל התהום הזאת

אם  למדתי משהו מהסיפור הכואב הזה, שאהבה היא דבר מדהים, שאני מסוגלת לאהוב שוב, ששווה לקחת סיכונים, שללב יש דרך משלו להתאחות גם אם הוא התנפץ לרסיסים, שלא תמיד האהבה מנצחת ושאני רוצה לאהוב שוב