אחרי שחזרתי מאילת, חזרתי להורים לכמה חודשים. היתרונות של לחזור הביתה לאמא ואבא לא היו ברורים לי בהתחלה. נאלצתי לסוע 40 דקות כל יום לעבודה, חדרו לי לפרטיות,  לא הייתה לי בתקופה הזאת פינה שלי כשם שמעולם לא הייתה לי. זה הציף בי למה ברחתי משם בגיל כל כך צעיר. הבנתי שוב למה גברים כמו אבא שלי תמיד מלווים את חיי לטוב ולרע ומה מפחיד אותי בלהיות אמא שלי.

באילת עלה בי הצורך בהם שוב, בפעם הראשונה, מזה הרבה שנים. ביום שישי לפני כניסת השבת, שעה בה השמיים משחקים בערכת הצבעים של אלוהים.שעה בה כל העיר דוממת ושקטה,  מתעטפת בשירת מלאכי השלום, פתאום שם, עלו בי הזיכרונות לכאן. בארוחות השישי, בהליכה המשותפת לבית הכנסת, בברכות של אבא שלי מתחת לטלית. התקשרתי הביתה אולי לראשונה לא מתוך חובה אלא מתוך רצון, מתוך כמיהה אליהם. מאז אני מקפידה (אבל כבר כתבתי את כל זה).

כשחזרתי בית שלהם, הבית הזה כבר מזמן לא היה שלי, 12 שנים עברו מאז גרתי איתם והרבה מילות כאב וכעס חלפו בנו. לא הכרנו. לא אני אותם ולא הם אותי. הייתי זרה מוכרת בזיכרון פועם.

 נאלצנו ללמוד שוב את המנהגים, את הגבולות, את הביחד, את הלבד. רק אחרי תקופה ששהיתי במחיצתם, הבנתי איך אני זוכה בהם שוב. בכולם.

באמא שלי שאני מעריצה על היותה חזקה וחלשה בו זמנית מול אבא שלי ומול החיים שאלו הכתיבו לה. על האהבה שלה אל כולנו, על הדרך שבה היא מפגינה אותה, הדרך שאני העתקתי ממנה, בהקשבה, בנתינה, באוכל, במתנות קטנות של מחשבה. על הכעס הבלתי רציונאלי שלה, על חוסר הרצון שלה להבין עוולות ולנטור טינה.

באבא שלי שאני מזהה כל כך הרבה בי בו. את היכולת לחלום וחוסר היכולת להכיר בכישלון ולהמשיך הלאה בראש מורם, את הפחד לגורלנו, האהובים שלו, את הצורך להעניק לנו מכנסיים ארוכים בכדי שלא נישרט בהליכה בשבילים שהוא כבר נחבל בהם. את האופטימיות הבלתי נתפסת, אפילו את המניפולציות הרגשיות אני מזהה ועדיין מבצעת מתוך כבוד.

באחי הקטן, שפעם היה קטן והיום הוא כבר גבר ואני לומדת להכיר אותו שוב, את האיש המוזר הזה האחראי, המסור, הרציני, גבר שכל כך שונה ממני ועדיין קרוב אלי. ילד שצוחק איתי על ההורים, על הדרך שלהם להיות, שמשתף אותי בלבטים, בכעסים, בלימודים, בזיונים שלו. גבר שלא הכרתי ואולי לעולם לא הייתי מכירה אם לא הייתי כאן.

לחיים יש דרך מוזרה לנווט אותך אל עצמך.

זה עשה לי חשק לכתוב