מהשנייה שראיתי אותו, עוד בפעם הראשונה, הלב שלי עשה סימנים של מופתע. גבוה, קירח, לבוש שחורים. אף אחד במסעדה לא ידע לספר לי עליו יותר מדי, חוץ מזה שהוא צרפתי (קניתי) ואולי הוא נכנס כשותף (גם בוס? בכלל חגיגה בשבילי). העיניים שלו עקבו אחריי כל הערב, זה צרב לי בגב.

כשהוא התחיל לנהל אצלנו, התרחקתי. רומנים במקום העבודה, הייתי שם, עשיתי את זה,  זה אף פעם לא מוביל למקומות טובים. (אבל ממתי אני עושה את מה שנכון? ) הוא התחיל לפלרטט בעדינות, ברמיזות וזה היה גדול ממני להתעלם, אז פלרטטתי בחזרה . חיוכים קצרים, הפכו לבדיחות פרטיות, שיחות קורקטיות הפכו להפסקות סיגריה (הוא לא מעשן). קצרות הפכו לארוכות על חלומות וקשיים. ואז טלפון באמצע הפסקה מאולתרת של שנינו. "כן מאמי שלי, גם אני אוהב אותך, אני אראה אותך מחר" הוא מנתק ומסתכל עלי. "זו הבת שלי, היא בת 9" (איך אף אחד לא טרח לספר לי את זה?) "איך התחתנת לפני שהכרת אותי? " אני שואלת בחיוך (המשפט הזה זיכה אותי בשם אל דיאבלו במקום העבודה האחרון ובחברות נפש) "הייתי פרוד עד לפני חצי שנה, איפה את היית?" הוא מחזיר לי בחיוך כובש.

"רוצה ללכת לשתות משהו?" הוא שואל היו לי תוכניות אחרות (תודה לאל) "לא אני חייבת לרוץ , מחכים לי" אני עונה "פעם אחרת" הוא מחייך, גם אני.

האמת שאני לא מחייכת בכלל, כבר הייתי בסרט הזה, נישואים לא מוצלחים, חוסר התאמה, חיפוש אינטמיות, אהבה שכובשת אותך (כי היא לא ברת מימוש) וכאב, הרבה כאב. אני יודעת שזה דבילי אפילו לחלום על זה, אבל ...

אני מאמינה שאנחנו בוחרים את מערכות היחסים שלנו מתוך חוסר הברירה.

אני אסביר.

בשנים שעברו בחרתי להיכנס למערכות יחסים , איך לומר? עקומות (בלשון המעטה), מאתגרות, חסרות סיכוי. יש לי ברזומה : גבר נשוי, גרוש טרי, שף קונדיטור, מבולבל ואיך אפשר בלי חייל, כל אלו היו וחלקן עדיין מערכות יחסים ,לא זיונים. יש בי מאבק פנימי מתיש על איך אני רואה את העתיד שלי.

כשאני עוצמת את העיניים בכל שלב ביום אני רואה מולי, בית יפואי ישן, קשתות שמחברות בין חדרים, רצפות מצוירות, ביסטרו צרפתי, מעוצב בגוונים של אדום וזהב, נברשות גדולות שמשתלשלות מתקרות גבוהות , ציורים של מונק ופרידה קאלו על הקירות, אני יכולה לשמוע את אידית' פיאף מלווה את הצעקות במטבח. אני רואה את עצמי מנצחת על סימפוניה הרמונית של טעמים, טקסטורות, מרקמים. אני רואה צוות לבוש בקפידה, ילדים שצמאים למידע, אני רואה המון חיוכים וברק בעיניים. אני יודעת something got to give"" ,אני חייבת לוותר על משהו בשביל זה. לעולם לא יהיו לי חיים שגרתיים, אני לעולם לא אעבוד משמונה עד חמש,כשכולם נחים בחגים ובסופי שבוע אני אהיה במטבח, בשיא האנדרלמוסיה, מנסה להציל את הסרוויס, ילדים יהיו פריווילגיה, כי איזו אמא עובדת 18 שעות ביממה?

תמיד ששואלים אותי ,למה נפרדתם את ובעלך , אני עונה: כי האהבה מתה. אבל זו לא האהבה שמתה, זה החלום המשותף שנפטר. זה הבית שרצינו לבנות, אלו עומר ויובל שכבר לא בתכנון, זו הבדידות שניצחה את ההקרבה.

היום אני מנצחת את הבדידות במערכות יחסים ללא עתיד ומשכנעת את עצמי שזה הלב שרוצה, אבל האמת שזה השכל שנלחם. כי לפעמים שאני עוצמת את העיניים אני רואה ערב שקט על הספה, מנחה החדשות מקבל עדכון על תמונות קשות, שתי כוסות קפה על השולחן וצעצועים מפוזרים על הרצפה. זו כל כך לא אני, מעולם היא לא הייתה ועדיין היא נלחמת על זכותה להתקיים. נתלית בציפורניים על גבי. פוצעת בי. אולי זו השאלה שאני צריכה לפתור. מי אני בוחרת להיות.

אולי החיים יכריעו בסוף...