היא מופיעה בחדריי, מעט מאוד פעמים. אני לא מופתעת שהיא מגיעה, אני מזמנת אותה לפגישה כל פעם מחדש, אני ממתינה לה, בציפייה.  

אני לא אוהבת את הבבואה שלה במראה ולא את השם שלה, אז אני קוראת לה עינת ומסיטה ממנה מבט.

לפעמים היא החברה הכי טובה שלי. אני אוהבת את המילה "הכי" הכי, בכל דבר. החברה הכי טובה, העובדת הכי טובה, הטבחית הכי טובה, הסקס הכי טוב, הכלבה הכי גדולה, ההומור הכי שחור, הכי טוב או הכי גרוע . אין אצלי באמצע. אני גם לא יודעת איך, גם אם הייתי רוצה.

אולי דווקא כי אני ילדה אמצעית בין שני בנים ואולצתי בעל כורחי, להיות תמיד בין, אף פעם לא בהתחלה אף פעם לא בסוף.

זו הייתה ההגדרה,ילדה אמצעית, מעולם לא אהבתי את ההגדרה הזאת.

לפעמים עינת היא אויבת, לפעמים אני אוהבת אותה ולפעמים אני נגעלת ממנה. אבל תמיד אפשר לסמוך על זה שהיא כאן, ממתינה בצללים של חיי, מסתתרת עד שתזומן.

עכשיו הזמנתי אותה שוב להיכנס לחיי לתקופה קצרה אני מקווה, זה טוב ככה, רק שתינו.  

אנחנו חושבות הרבה, אנחנו שותקות יותר.

בשבילה אני מסיימת הרבה דברים בחיי עכשיו. לוקחת מרחק.

אז אני קצת מתרחקת, מעצמי ומתקרבת אליה לוקחת פסק זמן , לנשום אוויר נקי, דרך פילטרים ועשן.