שנה.

עברה שנה ואני בלב כבד מחדשת חוזה, בדירה נפלאה, עם שותפה אידיאלית,

בין תמרה לבית לסין, בין הים לכיכר שאיתה אני מצמצמת את מפגשיי , מלבד בעצרות כי אני למרות השנים אני עדיין בוכה בה אם אני עוצרת לחשוב

אני חותמת עוד שנה כי זה ברור לי למה ,בלב כבד כי הייתי מעדיפה לבד

בדיוק שנה מאז משבר הזהות הראשון שלי.

הצורך להתחדש מתבטא אצלי בשיער, לרוב באורך, כשאני מרגישה שהמסע כבד עליי אני משילה את המשא 

לפעמים זה כל כך אימפולסיבי וכל כך נצרך, אני עומדת מול המראה באמבטיה עם זוג מספריים וחותכת את המעמסה מעל ראשי

אך בצבע לרוב אני לא נוגעת

כי אני אישה אדומה, כי הצבע הזה כל כך מהותי לחיי, לזהות שלי

אדום זה אש וזה דם וזה חוסר שקט וזו אהבה וזה אירוטי וזה וכחני וזה עוצמתי וזה נשי וזה ציני וזה חד וזה שלי מיום שנולדתי 

גם אם היום אני מחזקת אותו ומשנה לו את הגוון

משהו בצבע שחור משנה אותי, או אולי אני משתנה אליו

הוא רציני, הוא אחראי, הוא דרמטי, הוא מיושב, הוא מלנכולי, הוא כמהה, הוא נצרך,הוא אמהי, הוא הכי רחוק מלהיות אני והכי קרוב אליי כשאני שלו

אני לא יודעת מה היה הטריגר אז, אך שעות ארוכות בבית הקפה השכונתי, בשכונה הדרומית של העיר, הובילו אותי אליו בפעם השנייה, אל הנזקקות לחום לזוגיות לאמהות לאהבה. לסחרחרה של חוסר סיפוק מחיי, שעד לאותה נקודה אהבתי כל פן בהם. את המטבח, את ההתקדמות שלי, את השתייה, את הכתיבה, את הגברים, את הזיונים.

אבל דברים שונים יצרו בי את השבר אולי הפרידה, אולי יום ההולדת, אולי משהו אחר, אבל לראשונה בחיי אחז בי פחד. פחד מהעתיד לבוא ופחד עוד יותר גדול ממה שלא יבוא.

שנה.

שנה שאני מהלכת בפחד הזה, שהוא מקונן בי, שאני נתונה לפקודותיו, לרצונותיו

ובתוך כל הכאוס שיצרתי קרתה התאונה, שאילצה אותי לשבת בין קירות הבית הזה, כל כך קרובה לכל מה שאני אוהבת בעיר שלי אך כלואה ומבוצרת ממנה. ולא היה לי דבר מלבד מערבולת המחשבות וכצפוי , טבעתי והגעתי עד לקרקעית והילכתי בה זמן מה, מבלי יכולת לשלוט במליחות.

ויום אחד זה קרה, יום אחד  לפני שבועיים בדיוק הבנתי, מה נתנה לי  התאונה הזאת, אני אכתוב על זה באריכות ברגע אחר.

אבל עכשיו אני שוב אדומה, שוב שלי, שוב אני

פעמיים הייתי קרובה אליו פעם ראשונה ביום החתונה פעם שנייה לפני שנה

בשתייהן באמת הייתי בטוחה שהוא מתאים

בשתייהן התחרטתי