אני חושבת שהדבר שהיה הכי קשה בשבילי בעזיבה שלו את הבית היה עצם העזיבה שלו 

כשגל עזב הייתי מאוד שלמה עם הפרידה, אז היא לא הרגישה לי טראומטית, לקח לי הרבה שנים להבין את הנזק המנטלי שניגרם לי 

והוא התפרץ בכל הדרו דווקא במערכת יחסים עם פיני.

כשפיני עזב את הזוגיות שלנו, זה בא לשנינו במפתיע, בשיאה של אהבה ענקית, שהזיקוקים בינינו עוד האירו את השמיים ופרנק סינטרה ליווה אותנו בעודנו מרקדים ברחובות.

אולי בגלל זה לקח לנו שנה וחצי להתנתק לחלוטין זה מזו.

אבל כשהוא עזב הוא לקח איתו חלק ממני,אולי את החלק הכי טוב, את האמונה

האמונה שלי באהבה, האמונה שלי בכוח שלי, האמונה בדרך, והכי חשוב האמונה בסוף טוב

זו לא הייתה נסיעה חלקה מהיום הראשון שלנו ביחד, תמיד ריחפו מעלינו שאלות קיומיות, מהסיבה הזאת בדיוק לקח לי פרק זמן חצי שנה של מגורים משותפים בכדי להודות בפניי העולם ובעיקר בפניי עצמי שזו מערכת יחסים, שזו אהבה.

הוא נלחם בי שנתיים בכדי שאני אאמין לו שהוא פה בכדי להישאר, שדבר לא יפריד את הקיום שלו משלי

ואז זה הגיע, שיחת טלפון באמצע הלילה, הוא הודיע שהוא החליט להישאר שם

לפני שהוא נסע הוא השקיע את כל כספו זמנו ומרצו להכין לי שרשרת הבטחה משובצת באבני רובי, פראיות ומתורבתות, שרשרת הבטחה לעתיד

הוא נסע לטיול שורשים, לראות את אבא שלו בפעם הראשונה אחרי 18 שנים ולהכיר את הסבא והסבתא שלו שהוא מעולם לא זכה לפגוש

הוא הוקסם מהם, מהמפגש עם העבר שלו, עם הארץ הפראית הזו שהוא לא זוכר והם ביקשו ממנו להישאר

הוא חזר הביתה אחרי שבוע נחוש וחדור מוטיבציה לסגוראת החיים שלו כאן ולסוע לשם, סיכמנו שאת הזמן המועט שנשאר לנו נעביר בבית

זה היה תהליך הפרידה הכי ארוך בחיי, הוא גבה מאיתנו חצי שנה של טלטלה ריגשית של שיאים מטורפים שניתרו בקלילות בין אהבה לשנאה בין משיכה לגועל בין הרצון לותר והפחד לשחרר

כשהוא עזב זה היה בכעס ובטריקת דלת, במילים קשות שמעולם לא נאמרו לא ביני לבינו והאמת שלא ביני לאף אדם בעולם

בשנה שצלעה אחריה, נכתבו מכתבים קורעי לב שלא יכולתי להישאר אדישה אליהם, על אף ההתעקשות שלי לשים אותנו בעבר, בכל פעם שהרגשתי שאני מרימה את ראשי שוב, הגיע אליי מסר ממנו, כתגובה בבלוג, בסמס, במייל, שגרר אותי להתכנס שוב אל העצב.

אחרי שלושה חודשים בלי הודעה מוקדמת הוא הופיע במפתן דלתי "חזרתי ארצה לשבוע. את הבית שלי, אין לי בית אחר בעולם שאני רוצה להיות בו יותר"

וכך זה חזר על עצמו במשך שנה שלמה מינונים קטנים ואינטנסיביים של אהבה אכזרית

עד שלא יכולתי לשאת זאת יותר וביקשתי שיבחר, כי אני עומדת במקום יותר מדי זמן ועכשיו זה הרגע לבחור איך להתקדם 

על אף האהבה הענקית שלנו והרצון שלו להישאר, ידעתי ברגע שהוא יצא מהדלת שזו תהיה הפעם האחרונה שניתראה, לא נזקקתי אפילו להסברים, בפעם הראשונה זה הרגיש לי הסוף.

וכך היה. אחרי שבועיים קיבלתי מכתב ספוג בכנות איומה על למה ואיך ואולי

הפעם האחרונה שנצטלבו דרכינו הייתה אחרי שנה במקרה, ברחוב, בדרכי לדייט בדרכו לאחיו 

זה היה נעים ומנומס ואחר וזר וליבי לא החסיר פעימה וברכיי לא חשו בחולשה וגם שהוא ניסה ליצור איתי קשר אחרי היום הזה, לא היה בי עוד רצון או צורך וידעתי אז שמשהו אבד בי לנצח