כל כך קיוויתי שאתה תהיה זה שיאמר אותם. מעולם לא אהבנו,לא אחד את השנייה בכל אופן, אבל איכשהו רק אתה מתקשר לי עם האמרות הללו.

כינסתי את כל אברי הכואבים לעבר המקלחת ,שהייתה כל כך נחוצה לי אחרי היום המפרך שעברתי בגפי, הטלפון שותק. פשטתי את בגדי, הסרתי את המסכה הנשית אותה אני מקפידה למרוח על פני מדי בוקר. קר היום. פתחתי את זרם המים החמים מבקשת מן האדים לטשטש את מחשבות היומיום. נכנסתי מתחתיו, נותנת לרטיבות לזרום על גופי, לרכך את הפטמות שכאבו ממגעו המקפיא של החורף, מקשיבה ללחישת הזרימה. מימיה מלאי החלודה של תל אביב השתלבו במים המלוחים שזרמו מעיני, שעטנז מבורך.

לצערי האקוסטיקה של חדר האמבטיה רק העצימה את מחשבותיי ואדיהן התפזרו בחלל החדר וחדרו אלי דרך נקבוביות עורי הפעורות. יצאתי מטפטפת אל הרצפה הקרה , ניתלת במגבת הרחצה הסגולה שתגן על גופי מדלקת הריאות הממשמשת ובאה. אם אחלה ,תבוא? סביר להניח שלא. מיהרתי לארון הבגדים , שלפתי את הסווטשירט האדום. הוא כבר גדול עלי ולפעמים אני מרגישה שאני טובעת בין כפליו. זהו הפריט האחרון מהתקופה השמנה שלי. אבל אני לא מוכנה לוותר עליו. הוא שריד לתקופה שלעולם לא תחזור, (לפחות זו ההבטחה שלי לעצמי) תזכורת לזמן אחר , שלו, אישי, עצוב, בטוח. ואם נשים את כל אלה בצד הוא פשוט נח. התיישבתי מול המחשב.הנחתי את הנייד קרוב אלי, קיוויתי שתצלצל, שתסמסם לי לילה טוב, כמו פעם, אני מחכה לזה כבר כמה שבועות, היה אפשר לחשוב שאני אבין את הרמז, אבל לא. כהרגלי אני מבינה רק מה שאני רוצה.

כשהלילה מזדחל ומתגנב אל חדרי ביתי, הוא מביא עימו את המחשבות, כך זה אצלי. אני אישה של לילה, כמו חתול,גופי מתקמר, עיני נפערות אליו ונוצצות לקראת בואו. בשעות הבוקר אני ישנה או ערה בעיסוקי היומיום אך שהכוכבים עולים נפשי יוצאת אליהם, האישונים מתרחבים ,מאיימים לבלוע את פיתויי החושך. אך עכשיו מחשבותיי רודפות אותי. ואהבת השחור האפל הזה באה לנשוך בעקביי. איני מצליחה להניח את ראשי על הכרית . אני צועדת לכיוון המטבח, ההתעסקות באוכל הייתה לי פעם נחמה ובעיתות מצוקה אני חוזרת אליה. ניקיתי את משטח העבודה פרסתי עליו את הכלים .ידי הובילו ללא מחשבה את הסכין הכבדה והחלו לקצוץ ולבחוש בין הסירים. הבית התמלא בריחו החריף של הצ'ילי האדום  ובריח הפלפלים שחום התנור עטף וקלה בדבקות. על הכיריים התבשלו באיטיות טעמי הנענע הזעתר והמרווה בחמאה המזוקקת, המחבת הכבדה עישנה את עצמה במהירות מכינה את בליטותיה, אל אשר יגיח אליה במפתיע, בציפייה לצרחות הנגיעה הראשונה, לרגע בו יבוא בה הבשר, והנוזלים יגירו עצמם ממנו עליה. הרגע לא איחר לבוא.(לפחות מישהי באה על סיפוקה) הפשטתי את העגבניות  מקליפתן חושפת אותן למגע ידי ,כל כך זר להן ודאי, שונה מחום האדמה אשר ערסלה את עורן החלק יום קודם, בעדינות הרחקתי את הריריות עמוסות הגרעינים מבשרן הרך, בוצעת אותן לחתיכות קטנות. בנדיבות אופיינית אני בוזקת מלח פלפל שחור ולימון, כל אלה שורפים בהן אני יוצקת שמן זית  שמלקק ומרגיע את פצעיהן.

זרקתי מבט חטוף אל הטלפון, הוא לא שיתף פעולה. כפעיל מוסד שנתפס הוא שמר על שתיקתו. נאמנותו אינה נתונה לי או לרצונותיי. בוגד.

בצלי האשלוט הקצוצים שבסיר נפתחים אל היין האדום ובולעים את טעמו וצבעו לפנים גופם קוראים אל הווניל והדובדבנים לחבור אליהם באיטיות.

טועמת, מוסיפה, מערבבת. עצרתי לרגע לקחת נשימה.

הבית הדיף מריחות הבישול. הריח הזה גדול עלי, לא שמתי אליו לב עד לרגע זה.

ניקיתי את המטבח. את האוכל ארזתי בטאפרוור והכנסתי למקרר. שלוש לפנות בוקר, מי יבוא עכשיו לאכול, ואני בדיאטה בכלל.

חזרתי לחדר האמבטיה, איבדתי את ניחוח הגוף שלי תחת מעטה שמני הבישול. מילאתי את האמבטיה במים, מלחי אמבט ושמני גוף רציתי להיפטר מהריח שלך. קרצפתי את גופי ואת שערותיי ושקעתי אל השקט הריחני. זה לא עזר,גם המפלט הזה הדיף מחוויות הביחד המעטות שלנו. מיהרתי להתלבש ויצאתי את הדלת. 

העיר שקטה בשעות האלו. מפתה. הסמטאות כמו קוראות לכניסתם של המתחבאים מעיני זרים, להתגפף בפתחם של הבניינים הישנים. צעקתם הדוממת רועמת באוזני, בייחוד כשאני לבד.

האמנתי למילותיך על קירבה ואינטימיות, מעולם לא דיברנו על אהבה. כנראה מעולם לא דיברנו על דבר, מלבד הריגוש שבתזוזת האדמה. כל כך רציתי להיות אינטימית איתך.

בצפייה לעתיד לבוא הרשיתי לך לטוות את הדרך. לא שמתי לב שכטיפשה אני מאבדת את דרך האבנים הצהובות, את המנטרה של לחוות את המתרחש בעוצמה בה הוא קורה. להתרגש, לשמוח, לבכות , אבל בעיקר לבחור בזה. הגשתי לך את כל אלה כמחווה, תמורה למילים שהצעת לי ,למילים שאני בחרתי לשמוע. אני חסרת אונים מול השתיקה שלך  עכשיו.חירותי נלקחה ממני. אני מקרבת סיגריה אל פי, אין סיכוי שתצלצל. ליתר ביטחון אני בודקת על הצג אם יש הודעה חדשה. כמובן שאין. אני מציתה אותה באנחה (אולי רווחה אולי ייאוש). יש לי כל כך הרבה לומר לך. קיוויתי שתהיה שותף לסודות, לחוויות, לפחדים הכמוסים ביותר, לאהבות שלי. חשבתי שגם אתה רצית בזה.  האם אי פעם ראית אותי באמת? את הילדה המרוגשת שמעבר לחזות שבנית לעצמך כשהסתכלת עלי? אני נאלצת להיכנע ולהגיד שלא , כואב לי להגיד אבל,לא. 

רגלי הובילו אותי ל"משוגעת" גם  כי הפה שלי כמהה לקפה אך בעיקר כי הוא כמהה לשיחה,  מזל שורד עובדת הפוך ממרבית חברי, תמיד יש לי למי ללכת. "הולם אותך תסכול" היא קיבלה את פני כשנכנסתי בדלת. אני מתאוששת עכשיו, אמרתי והתיישבתי ללא הזמנה. "אבל רזית המון ואת נראית מצוין", היא אמרה בחיוך זדוני. אני לא מרגישה מצוין, אם כבר אני מרגישה מגוחכת. "איזה שטויות את מדברת" היא אמרה והניחה מולי את הקפה, הפוך גדול חלש ממש כמוני, היא מכירה אותי הכי טוב מכולם. אני רוצה להבריא כבר, אבל אני חושבת שאני יותר חלשה היום... "ככה את מרגישה עכשיו, אבל תני לזה זמן, אני יודעת שזו קלישאה, אבל הזמן הוא התרופה הכי טובה" איזה זמן? עניתי, כבר עברו מליון שנה מאז שזה נגמר. "עבר שבוע, אחות"

זה הכול? שאלתי בפליאה, זה נראה כמו נצח."הזמן עף כשנהנים" שוב החיוך הזה, אין לה חיוכים אחרים? הקירות סוגרים עלי, והאוויר בחדר מרגיש כאילו הוא רוצה לברוח, גם אני מרגישה ככה.אני אלך ברגע שהקפה יגמר חשבתי לעצמי  "לאן נדדת?" היא שאלה וקטעה את תוכניות הבריחה שלי. לשום מקום, לכול מקום, עניתי בפיזור נפש. "את מעדיפה שאשאיר אותך לבד?" לא. למה את שואלת , עניתי, למרות שרציתי להגיד לה כן, תלכי כבר אני לא יכולה לסבול את הנוכחות שלך יותר,אך הפה שלי תפס בעלות,לפעמים הוא עושה את זה, כאילו יש לו חיים משלו כאילו לא אני גידלתי אותו. הוא מתעלם ממני. היא נשארה לשבת מולי. " אני נשארת בתנאי שתהיי כנה איתי ועם עצמך " מאיפה יש לה את החוצפה להציב לי תנאים? שתלך להזדיין היא והחיים המושלמים שלה. אין בעיה השבתי מסכימה לתנאים שלה. "אז מה? לאיזה מסקנות הגעת?" הבנתי שאני גרועה בדחיית סיפוקים." ? NO SHITאת מגלה את זה רק עכשיו?" מתעלמת מהציניות הגלויה, המשכתי בדברי, הכול אני צריכה הרגע, אתמול, קשה לי לחכות. זה המרחק הפיזי שלא נותן לי מנוח. אני לא מצליחה לברוח ולהסתתר כהרגלי." מה עם המכתב? נתת לו אותו?" ראיתי את הבהלה בעיניה כשהיא שאלה את זה. לא, עניתי ממהרת להרגיע, קרעתי וזרקתי אותו."יופי, אני שמחה, אבל למה?"  לא יכולתי לסבול את המחשבה שהוא יעשה את זה, אמרתי בחצי חיוך. הוא קרוב אלי במרחק נגיעה ורחוק  ממני אלף שנות אור. אני צריכה מנוחה. "ממנו?" גם, אבל בעיקר מעצמי. אין לי סבלנות מלומדת. אני חדשה בכל זה. הוא השאיר אותי להתמודד לבד. "את הכנסת את עצמך לפינה הבלתי אפשרית הזאת". הטונים בקולה עלו, "מה חשבת שהולך לקרות? יותר מזה מה חשבת שזה יהיה?"

הרפתקה,עניתי משפילה את עיני אל הרצפה, זה כל מה שזה היה. ידעתי את זה כשזה התחיל.  גם עכשיו אני יודעת את זה, כשזה נגמר, "וזה נגמר?" היא שאלה מחפשת את עיני, הישרתי בה מבט, סביר להניח שכן, אבל למה אני לא מצליחה להניח לזה? הרכבת עזבה את התחנה, ואני לא עליה. "והוא?" נראה שגם הוא. "אז מה עכשיו?" היא שאלה בחיבה מופגנת. אני לא יודעת,עניתי, מדי יום אני מצליחה לאתר עוד אבן צהובה, כבר יש לי מספיק בכדי ליצור התחלה רעועה אל הקוסם שיחזיר אותי הביתה. אני לא מעזה לצעוד עדיין, טרם בטוחה אם אני מוכנה לוותר על חוסר השליטה שהוא ברך אותי בו. אני רוצה להכיר את התחושה הזו טוב יותר, לחוות אותה ולמצות את מה שהיא מציעה לי. הן יחכו לי, האבנים, לרגע בו אהיה מוכנה לבטוח בהן שוב. אני נאנחת, הקפה בכוס שלי נגמר, גם היכולת שלי לדבר. אני אוספת את עצמי ללכת. ורד מחבקת אותי, אני לא יודעת לחבק כמוה, חיבוק על באמת. אף פעם לא טרחו ללמד  אותי.

אני מגיעה הביתה, פותחת את החלונות , רוח קרה ממלאה את הבית בריחו של גשם מתקרב, ממוססת את ריח האוכל שנאחז באופן עיקש בחלל הבית, טוב שכך. אור של בוקר ראשון מפציע בין הבניינים אישוניי מתכווצים. הכרית קוראת לי לבוא. אני נענית לה בציות . עוצמת את עיני. הטלפון נשאר אדיש. גם אני.