גזור לי את החוטים וכבה את הזרקור, הוא מכאיב לי בעיניים.

האור החיוור הזה נמאס עלי, אין לי כל רצון להמשיך ולרקוד מולם.

סגור את הוילון.

מיציתי את חיי הבמה העלובים הללו, עכשיו אני רוצה לנוח. הצגתי תפקידים רבים כל כך, לבשתי ופשטתי מעלי דמויות באותה תדירות בה זונת רחוב פושטת את בגדיה. ואם תשאל אני מרגישה זולה בדיוק כמוה אם לא יותר.

אבל אתה לא שואל, נכון?

מאסתי בכל המשחקים,  ההרפתקאות,  הזיונים, נמאס לי לחכות למים עד שהיובש הזה שבגופי איבד את חינו וכבר שכחתי מדוע בחרתי להתייבש מלכתחילה.

הפסקתי לשתות, התנזרתי ממעיינות מזוככים, אחריך. נדר שבזבזתי בשל העדר מחשבה לטווח הארוך.

אני פוסעת בין חוטי חברי, נטמעת בין זרים נאכלת בלחות גבוהה ונעלמת כל בוקר בהינץ החמה, נשרפת בחומה ונמסה אל כבישי האספלט. כן אתה רואה אותי לפעמים משתקפת על הכבישים, מעלה אדים, מראת שמיים נעלמת.

אתה בכלל רואה?

חוררת את ידי ואת רגלי, תפרת בהן פצעי חבלים. כופפת אותי שרצית והחזרת אותי לקופסא שנמאס, כשגמרת לשחק במר-יונטה שלך. בי.

השאלת אותי להופעות לחברים, הם שילמו שאשתה וארווה את צמאונם, אך הבאר שלי יבשה כבר מזמן ואף כלב משוטט לא עוצר בה.

ידיים דביקות עברו על גופי הלבוש ,העירום, גיששו בדממת אלחוט כואבת אל ירכי, אל בין רגלי חיפשו בהם את מעיינות הנעורים, את הנילוס הנאלם, בכדי להשליך את בכורם לתוכו אל הדגה הרעבה.

היא אכן רעבה אך לא לזרמי חום חולפים, מאלה היו לה מספיק, אמנם המים קשים ומלוחים מהטפטוף הריק של דמעות הדייגים, אך הם מספקים לצרכי נשימה. רק לזה.

וזה מספיק? לפעמים.

כל מכריך כפו את גופם הכבד על רחמי והוא אגר בתוכו את כל הזיעה והלכלוך של חייהם עד שגם הוא כמוני לא יכל עוד לאגור את אלו בתוכו והקיא את הרפש אל מחוץ לגופי, על פניך.

או אז הידקת את החוטים וסטרת בפניי.

די!

אין בי עוד כח!

גזור את החוטים ותן לי ללכת .

תן לי לרעוב ולהשביע את רעבוני לבד.

מחל לי כי חטאתי, מחל לי על החטאים אשר טרם חטאתי בם ומחל לי על כך שנגמרה לי על האמונה בי ובך.

הגיע הזמן אבא, הגיע הזמן לתת לי ללכת.