נראה כשאני חיה אני כותבת פחות

אני פחות מנתחת, פחות חושבת, יותר נהנית

השבוע ירד ממני המחוך, פעם ראשונה מזה ארבעה חודשים שזה הגב שלי שמחזיק אותי. וזה לא קל לאף אחד משנינו

הוא כואב ואני לא באמת מרחמת.

אבל היו חסרים לי טיולים רגליים לאורך השדרה, היה חסר לי ערב מקפה 48 למנזר ל- 223

היה חסר לי להכיר אנשים חדשים ושיחות מחוזקות באלכוהול אל תוך הלילה

היה לי חסר שייק של תמרה וקפה בקלמנטיין

היה חסר לי ארוחה בפרונטו ודרינק בדלי

היה חסר לי מניקור ופדיקור מול הכיכר וסלט והפוך במסריק

היה חסר לי תספורת אצל נתי ואיפור בסופר פארם

היה חסר לי לצחוק ולשמוח ולהנות מהעיר שעוטפת את חיי

אני חסרתי לעצמי

והנה אני שוב חוזרת למסלול החיים הנהנתנים שלי

וכואב לי, כואב לי הגב וכואבות לי הרגליים שלא התהלכו חודשים וכואבות לי הידיים

ואני רוצה להגיד, תאטי עינב, זה יכול לחכות עוד קצת תעשי את זה בהדרגה 

בלי עקבים ובלי הליכות ארוכות ובלי אלכוהול (בגלל המשככים)

אני באמת רוצה להגיד את זה, אבל לא יוצא לי קול מתוך ההיגיון

רק חוסר עמוק שחייבים למלא ולפצות על זמן שאבד, גם אם נצרך ונוצל במיטבו

אני משלמת בכאב איום על התענוגות ובהמון סמים

אבל אני יודעת ששום איום ושום כאב ושום כלום לא יוכלו למנוע ממני כרגע את מיצוי ההנאה הזאת

נקווה לטוב

והמון ממנו