יש לי המון חברים מכל הסוגים.

חברים של ימי חול וחברים של שבת, חברים של לעד וחברים של בינתיים.

יש כאלו שיודעים כשמשהו לא בסדר אצלי, יש שיודעים בדיוק מה לא בסדר ויש כמוה כאלה שפשוט יודעים. יודעים עלי הכל.

מי הייתי פעם ואיזה כוחות הייתי צריכה כדי להיות מי שאני היום.

מתי אני צינית כדי להצחיק ומתי בכדי להעמיד במקום. מה אני מציגה ועל מה אני מגוננת. מתי טוב לי, כמו עכשיו ומפרגנים על באמת (כי למדתי שחברים נמדדים דווקא כשטוב לך, כולם רוצים לתת כתף כשאתה סובל, אבל מעטים יודעים ומוכנים לפרגן כשטוב)

אתמול ישבנו שתינו ,אחרי הרבה זמן שלא ישבנו. אחרי הרבה שנים שהיא לא הייתה בחיים שלי. מדהים איך השתנינו כל כך ונשארנו אותו הדבר. שתי ילדות מחופשות לקצינות שקורצו מאותו חומר ונולדו לכבוש את העולם.

מפגש ספונטאני, שבסופו לא הבנתי איך אני נוהגת כל הדרך הביתה. הוליד שיחה אפופת עשן סיגריות, בקבוק יין אדום, ארבעה ג'ויינטים, וכנות, כל כך הרבה כנות. אמיתית, כואבת, חסרת פשרות.

ועל אף שברברנו בלי הפסקה, לא היה צורך במילים. במילא הן התנתקו לנו ונעלמו כל כך הרבה פעמים ולא היה בהן סדר או הגיון, אבל הבנו, הבנו בדיוק מה נאמר. ויותר חשוב מה לא נאמר ולמה.

היא הזכירה לי כמה קל היה לי לאהוב, איזה צימאון היה לי ורעב לכבוש את העולם בסערה, איך זה מרגיש כשיש פרפרים, כמה הייתי תמימה פעם,

באמת פעם הייתי כזאת?

אני יושבת מול האשה המדהימה הזאת, שאני גאה לקרוא לה חברה, ואני יותר גאה לראות איך היא יצרה את עצמה לאורך השנים. ומדהים אותי שהחיוך שלה לא השתנה והבכי שלה נשמע בדיוק אותו הדבר. והחברות שלנו לא שינתה את עצמה מעולם. אני מקווה שגם אני חברה מהסוג הנדיר הזה בשבילה. אני יודעת את זה. אני פשוט יודעת. אני רק מודה על כך שהיא חזרה לי לחיים ובעצם על כך שמעולם לא הלכה.