אני מלטשת את הספר, ממש דקויות אחרונות לפני שאני מתחילה לשלוח לעיניים מקצועיות ושופטות

אני כותבת את המתכונים ועוברת על שברירי הסיפורים, וכל אלו פתאום נשקפים אליי מתוך הדפים

ומתאספים לתוך סיפור החיים שלי, אפילו אותי מפתיע כמה האוכל שזור בחיי

בין אם באופן ישיר ובין אם כסיפור רקע דרך העבודה, דרך המסעדות, דרך הבישול הביתי

אני קוראת את החיים שלי וזה לא קל כמו לכתוב אותם

יותר מפחיד זה לתת לאחרים לקרוא אותם כשהם מרוכזים, בלי הסברים, בלי החללים, בלי השגרה

רק את התמצית שלעיתים היא לא מחמיאה, לרגעים אפילו מכוערת 

מכוערת ברצונות שלה, באנוכיות, בתאווה, אולי מי שיקרא לא יבין את הרכות את הצורך, את הבקשה

זה תהליך מיוחד ומרגש ומפחיד

והוא כופה עליי להיות אמיתית בידיעה שאני לא אוכל להסתתר מאחורי בלוג ותמונה של עיניים או פנים מטושטשות.

אם או ליתר דיוק כשזה יצליח אני אהיה חשופה לביקורת 

על כך שזה לא מספיק עמוק אולי, או לא מספיק מושקע ,או לא מספיק מקצועי

וישפטו אותי על החיים שאני מנהלת, החיים שאני שלמה מספיק לכתוב עליהם

וזו לא תהיה תגובת נאצה אחת בבלוג פעם בשבועיים, יתכן שזו תהיה ביקורת שלמה מרוחה על עיתון שאמא שלי קוראת בשבת.

ואמא שלי, איך היא תקבל את התיאורים הגרפים שאני מפרטת?

אילו תגובות היא תקבל על הבת שלה?

האם היא תהיה גאה? אני מקווה, אני מאמינה שכן

מפתיע שאחרי כל כך הרבה זמן שהשקעתי בספר והאמנתי בו והתרגשתי ממנו, אני מתחילה לפחד מה אחרים יחשבו עליו

מה הם יחשבו עליי

מעניין מה אני אחשוב עליי כשאסיים אותו