בזמן האחרון אני שומעת מלא, אולי תנסי אתרי הכרויות, לא חבל? את פוסלת פלח שוק ענק. 

פתאום לכולם יש זוג חברים נשואים שהכירו ככה, כמובן שכשאני שואלת מי אלה, יש גמגום ותשובה מתחמקת, שזה לא חבר קרוב , זה חבר של חבר

ומחקר יותר מעמיק מגלה שלה יש רגל קצרה ושד אחד ולו חסרה עין וחסימת עורקים שרק מחכה לקרות.

נראה כאילו כולם נלחצים בשבילי שאני צריכה כבר חתן, דווקא בתקופה שאני פורחת.

אז מה הבעיה שלי עם אתרי הכרויות?

אני לא קונה באינטרנט, לא באיביי, לא בסופר, לא בשום מקום, זה לא אמין בעיני.

אני מהדור הישן (איך אני נשמעת זקנה) אבל זה נכון, אני צריכה לגעת, לראות, להריח, לבחור את שלי. תמונה בעיני לא שווה אלף מילים, בטח לא בעידן הפייסבוק והפוטושופ. 

הגברים שעברו בחיי, לא נשפטו בזכות המראה שלהם.

נכון, חלקם היו יפים כמו מלאכים וחלקם היו בנויים כמו אלים יווניים, אבל כולם נבחרו בזכות מה שהיה בתנועה שלהם, במבט, במגע, במשיכת הכתפיים.

אני לא רוצה לפסול מישהו רק כי התמונה שלו לא מגלמת את השלמות הגברית בעיניי מבחינה ויזואלית, אני גם לא רוצה שיעשו את זה לי.
אני גרועה בתמונות, אני גם לא היפה הקלאסית, אני לא גבוהה רזה עם פנים סימטריות ואף כפתור  שכל גבר יראה ויחפוץ בגנים שלה להולדת ילדים.

הכוח שלי הוא במפגש, במילים, בעיניים. הגבר שאני רוצה צריך להיות מסוגל להימשך לזה ולהכיל את זה.

אני לא מאמינה שאנשים נרשמים לאתרי הכרויות בכדי למצוא אהבה, אני בטוחה שיש גם כאלו, אבל לרב, אני חושבת שאנשים נרשמים לאתרי הכרויות כי הם משועממים, כי הם בודדים, כי הם מצאו דרך נוספת להעביר את הזמן, לצוד זיונים ולהרגיש נחשקים.

אתרי הכרויות הפכו לעוד מגרש פיקאפ, כולם רשומים לחמישה כאלו במקביל, פוסלים ובוחרים על סמך חיוך, או צבע שיער, עור, עיניים. מחכים לשלל היותר טוב שיגיע מחר, כולם חיים באשליה שיש להם מבחר ענק וכל מה שהם צריכים הוא להגיד כן, אז למה להגיד אותו היום?

אני לא יודעת מתי והיכן האהבה תמצא אותי

ואני לא פוסלת עשייה אישית בדרכי אליה

אבל לי באופן אישי אין עניין במתווכים, אנושיים או וירטואלים בדרכי אל זיקוקי הדינור הפרטיים שלי