לפני שהיא נסעה מכאן היא הורישה לי את אחת השמלות שלה
שמלת מיני שחורה מחוייטת של יוסף (לאלה שלא יודעים מי זה יוסף, אני אסביר שהוא מעצב על שמוכר לכוסיות ביוקר)
יוסף מעולם לא היה אפילו בפנטזיות שלי, א' יקר רצח ואני לא מאמינה בלשלם כל כך הרבה כסף על כל כך מעט בד
וב' הוא באמת מעצב לכוסיות
אז היא הורישה לי שמלה שהיה ברור שלעולם אני לא אכנס אליה, לא ברור מה היא חשבה לעצמה כשהיא עשתה את זה,
אולי היא לא חשבה על זה יותר מדי, פשוט שמה אותה בשקית עם כל יתר הבגדים שלעולם היא לא תלבש בברלין הקרה.
אבל לא רציתי לוותר עליה ולתת בירושה לחברה אחרת. לא שמתי לעצמי אותה כמטרה, אפילו לא חשבתי עליה, מעין מנגנון הדחקה כנראה
ואתמול חיפשתי משהו חדש ללבוש ולשם השעשוע, מדדתי אותה
ולהפתעתי הרבה היא עלתה, נסגרה ונראתה מצויין, לא בטוח שככה הוא ראה אותה בעיניי רוחו כשהוא עיצב אותה, אבל מבחינתי זה היה הישג
מרשים.
יש לי בדיוק עוד 10 קילו בכדי להחשב רזה, רזה על באמת, רזה אובייקטיבית
אני לא חושבת שאי פעם בחיי הייתי רזה, גם בתקופות הרזות שלי שהרשיתי לעצמי מיני וגופייה, לא באמת הייתי רזה
בשום קריטריון לא הייתי אז שמנה לא משנה מה אני חשבתי, אבל בודאי שלא רזה.
והנה פעם ראשונה שזה בהישג היד וזה נעשה בלי מאמץ, בלי הרעבה, בלי לחץ.
המאמץ הוא בשינוי דרך החיים והמחשבה שלי ועל אף שזה כשלעצמו מאמץ לא קטן, ההרזייה באה יחד עם אלו ואולי לראשונה לא הפוך
דווקא במקום שבו הייתי הכי שלמה עם המראה של הגוף שלי, התחלתי לרזות.
והשכבות שיורדות מהגוף שלי, מקלפות איתן שכבות באישיות שלי, מחשבות שלא מצאו מנוח, אידיאלים שמעולם לא התיישבו טוב בחיי
ודווקא עכשיו זה נהיה לי חשוב, הלהיות רזה.
עכשיו זה חשוב לא בגלל הרזון, כי זה באמת אף פעם לא הטריד אותי, לא מנע ממני שום דבר חשוב, לא הרחיק ממני אנשים, לא הרחיק אותי מאף אחד
אבל בא לי להיות בסוף התהליך, בא לי שהכל ירד ממני, בא לי שהבריאות המנטלית שלי תהיה בקו אחיד עם הפיזית
אני יודעת שבחיי, משקל הוא פרמטר לאושר שלי וזה לא אומר שרזה אומר מאושרת, בכלל לא, אבל כשטוב לי אני מרזה בקלות
כשהמשא שמונח על כתפיי מתרומם, גם זה שאני נושאת על גופי נעלם איתו.
זו באמת הייתה השנה הכי קשה בחיי ועכשיו העננה מתפוגגת לאיטה.
המסע הזה שאני עוברת עכשיו מרתק מבחינתי מכל כך הרבה זוויות
אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיי שויתרתי על המאבק ויחד עם זאת אני בשליטה מלאה.