הבחירה בטבעונות כדרך חיים באה לי די בקלות למען האמת, זה מפתיע את הסובבים אותי, האמת זה הפתיע גם אותי

עצם הבחירה, לווא דווקא הבחירה עצמה.

אוכל מעסיק את חיי ומחשבתי מאז שאני זוכרת את עצמי. מכל אספקט אפשרי:

מעולם לא גרתי יותר מחמש שנים במקום אחד, תמיד נדדנו מבית לבית, מעיר לעיר. אין לי נופי ילדות קבועים או חדר בבית של ההורים

ומבחינתי לחזור הביתה זה לאוכל של אמא או של סבתא, לקציצות, לסלט הביצים, לדגים של שבת, למרק החלב עם הפרפלעך לטשולנט של שבת (כן אני פולניה גם גפילטע וכבד קצוץ)

והיום אין לי את הבית הזה יותר, הזכרונות קיימים, אבל זה כל מה שהם.

תמיד התעסקתי עם המשקל שלי, כך שגם במובן הזה אוכל תמיד ליווה אותי, מה מותר מה אסור במה ועד כמה אני חוטאת לגוף ולמשקל. היום מאחר ואני לא אוכלת יותר אוכל מעובד, או מטוגן, או לא בריא, הקילוגרמים נישלים מעצמם ללא מאמץ או ללא התכוונות.

אני מראה אהבה באוכל, כמו אמא שלי ואמא שלה לפניה - אני יודעת מה כל אחד אוהב ויותר חשוב מה הוא לא אוהב ואני מאכילה באהבה.

אני זוכרת בפרידה מהגבר שליווה את חיי עשור, אחד ממשפטי המחץ שלו, שלא יכולתי להתנגד להם היה שהפסקתי לבשל לו והוא מאמין שכנראה בשלב הזה הפסקתי לאהוב אותו. הוא צדק.

נכון להיום לא נכנסים לבית שלי מוצרים מהחי והמבחר על אף שהוא גדול וטעים ומגוון, הוא הרבה יותר מצומצם מבעבר. ואני חומדת להעניק ולהראות אהבה 

בצורה שלא בהכרח באה לי בטבעיות כמו בישול.

בחרתי במקצוע שלי מתוך אהבה אמיתית לטעמים, למרקמים, לדיוק, לחומרי גלם, ליצירה שיש באוכל.

היום אני לומדת מחדש הכל איך מחברים בין מוצרים שונים בלי עזרה של ביצים, איך מסמיכים תבשילים בלי חמאה, איך יוצרים טעם בלי בסיס של בשר או דגים. ללא ספק התאונה היתה זרז לנושא והידיעה שסביר להניח שאני לא אוכל לעבוד יותר במטבחים העניקה לי את הכוח לבחור בהחלטה הלא פשוטה הזאת.

המקום היחיד שאני מעט מצרה על אורח החיים הזה, על אף שאני שלמה איתו בכל כך הרבה מובנים, הוא אובדן התשוקה.

יצריות כל כך מאפיינת אותי בכל דבר שאני עושה, בכל דבר שאני נוגעת בו

ואוכל מעבר לכל דבר אחר היה תשוקה בלתי מרוסנת

לגעת בבשר, לשמוע אותו צורח למגע החום לטעום את העסיסיות שבו

לפלט דג שנימשה הבוקר ממי ים, להריח את המעמקים, להבין את הטריות

ליצור בלילה מושלמת של קרם ברולה, במרקם מדוייק

לראות את הבריוש תופח אל אווריריות של ענני נוצה

לנגוס בסופלה כמהין ושמן זית כשהוא יוצא מהתנור

להבין איך הריזוטו המושלם נפתח אל החמאה ונבנה מחדש מהפרמזן

תמיד הייתי בטוחה שכשאני אפתח מסעדה הסלוגן שלה יהיה התאווה לאוכל

והיום אין בי תאווה יותר, אני עדיין מחפשת טעם ומרקם, מרתק אותי להבין אוכל מחדש, להכיר חומרי גלם חדשים 

אבל אין בי יותר תאווה אמיתית, אין בי יצריות חייתית לנגוס, לחתוך,לגלגל על הלשון, לבלוע

משהו בטבעונות מרכך, מרגיע, אולי זה העדר הדם מהתפריט, אולי הידיעה שאני לא לוקחת חיים בכדי להעשיר את העולם הקולינארי שלי

אולי המחשבה שנצרכת בטרם היצר משתלט. 

על כל פנים התאווה לאוכל התפוגגה, זה לא רע זה לא טוב, זה פשוט מה שזה