נדיר שאני שותקת, אני אוהבת את הצליל שהקול שלי עושה. האלט בו אני שרה, הבס בו אני גונחת, המז'ור בו אני מדברת. אני אוהבת את סימפוניית הקולות של תיבת התהודה שבי. אני כל כך מדברת, שלפעמים ניתן לשמוע אותי חושבת.

לכל צליל יש משמעות אחרת, האותיות שלי נהגות באופן שונה. הש' שלי שורקת שאני סמכותית, הס' שלי מתיילדת כשאני רכה, הה' שלי מתארכת שאני במיטה.

יש לי טון שונה לכל מצב, במטבח הוא לעיתים נשמע כמו נביחה, בבית הוא נעים ורך, ברחוב הוא מתרגש, בשיחה הוא עמוק. 

נדיר שאני שותקת, רק כשאני מקשיבה אני עושה את זה בדממה. כזאת שגם הקול הקטן שבי שתמיד יש לו מה לומר, נאלם.

אני לא שופטת ולא מעבירה ביקורת, אני מפרידה בין הסיפור לבין מה שקרה. מזקקת את המילים וההברות אל תוך טנק המחשבות. ורק אחרי עיבוד, אני יכולה לחזור לדבר.

נדיר שאין לי מה לומר, שאין לי תשובה חכמה, עמוקה, צינית, מתחכמת. אין לי מה לומר כשאני נעלבת, אין לי מה לומר כשאני לא מסכימה ואין לי יכולת להביע דעה, אין לי מה לומר מול טיפשות וחוסר הגיון. אין לי מה לומר מול פחד לא רציונאלי, אין לי מה לומר מול טעות עיקשת.

לפעמים שהכול חשוף אני פשוט שותקת. כי כל מילה תפחית מעוצמת התחושה.

לפעמים אני רק שם,

באה מהשתיקה.

לא יצא לי לשמוע הרבה גברים שאומרים שהם מתחרטים. לעומת זאת מנשים אני שומעת את זה כל הזמן. "לא הייתי צריכה להתקשר אליו" לא הייתי צריכה לשכב איתו" לא הייתי צריכה לאכול כל כך הרבה" לא הייתי צריכה ללבוש את החולצה הזאת לראיון,.

מה זה אומר עלינו? מאיפה רגשות האשמה האלו? למה אנחנו לא מסוגלות לאכול סטייק עם פירה בחמאה, ללבוש את החולצה עם המחשוף העמוק ולהזדיין בפגישה הראשונה ו....להרגיש טוב עם עצמנו? כי תכלס, הסבירות שאם עשינו את זה כנראה שהיינו צריכות את זה , לעצמנו.

אבל אולי זו הבעיה שלנו, שאנחנו לא מורגלות בלעשות בשביל עצמנו. מגיל צעיר שואלים אותנו מה יגידו השכנים? את באמת צריכה את זה ? מה יחשבו עלייך ?

ואנחנו קונות את זה. אנחנו מאמינות שאנחנו צריכות לנהל את חיינו מתוך מראה של אחרים. כשיקוף של ההורים שלנו, החברים שלנו של בן הזוג שלנו.

אז אנחנו אוכלות סלט ושותות מים בדייט למרות שכל מה שבא לי זו פסטה בשמנת עם בייקון וגורגונזולה וקינוח של עוגת  גבינה וכן בא לי להזדיין איתו כבר בפגישה הראשונה ולא לחשוב אם בגלל זה הוא לא התקשר למחרת. למי אכפת אם הוא לא יתקשר מחר, , אם אני זוכרת נכון גם הוא הזמין תוספת לחם והתענג על הסטייק אני זוכרת שהוא צחק מהבדיחות והיה לו מעניין ואני בבירור זוכרת את האנחות שהוא השמיע כשהייתי מעליו. אם הוא החליט לוותר על כל אלו, כנראה שמשהו אצלו לא בסדר ולא אצלי.

למרות ההגיון הבריא, אנחנו ממשיכות להאשים את עצמנו בכל מה שהשתבש, את המשקל, את הקלות, את ההנאה. וזה מתסכל. בפנים את יודעת שאין לך צורך להרגיש אשמה, ששום דבר שעשית לא הופך אותך לפחות טובה, פחות שלמה, פחות אישה. אבל האשמה... האשמה.

גברים לעומת זאת מקבלים את עצמם כשם שהם אולי דווקא כי הם מסירים מעצמם אחריות, הם לא מאמינים לרגע, שהם אשמים במצב. או לחילופין לא חושבים שמשהו לא בסדר. אז הם לא נראים כמו דוגמן –אז מה, אז הבית נראה כמו דיר חזירים –למי איכפת, אז לא התקשרתי אליה – אפשר לחשוב.

אולי, רק אולי בגלל זה, אנחנו מרשות לעצמנו עם בן זוג קבוע לרטון, לזעוף, לשלוט ולמרות שזו לא הדרך הטובה ביותר, זה הזמן היחיד שלנו לחיות עם פחות רגשות אשם משלנו ולתת קצת לאחרים

 אני מסתכלת עליך, עוצם את העיניים, מתמכר למגע שלי, מתפתל,  גונח.

האם אתה מדמיין שהאדום הזה שעכשיו עובר על העירום שלך, הוא למעשה השחור שלה?  מלטף כמו שהוא היה אז מסתיר את גופה באורכו?

שהידיים הפצועות שלי מעבודת הכפיים שעוברות על גבך, מותירות בו שבילים של כאב והנאה הן הציפורניים המטופחות שלה? ציפורניים משרדיות שניבנו בקפידה רק בכדי להשאיר חותם על גופך?

שהשפתיים המזמינות שלי שמרוחות במבריק, שמתהדקות על הזין שלך לאט ויונקות אותו אל חום הפה, הן השפתיים הדקות שלה? אותן השפתיים שלא מעזות להתענג ברפש השפה בה אני מתפלשת בשמחה?

שהחזה המלא העגול הלבן הזה שעכשיו בפה שלך הוא החזה הקטן והזקוף שלה?

שפיטמה הורודה הסימטרית הזאת שכלואה בין שיניך היא שלה?

כשאתה חודר אלי בעוצמה, גוהר מעלי, נכנס ויוצא ממני, מחליק, רטוב, מטפטף מהלחות שלי, אתה מדמיין שזה הגוף הנערי שלה ?

כשאתה מעז לומר את השם המפורש, ולהבהיר כמה אני טובה אליך, היית רוצה שזה יהיה השם שלה?

שהלוואי שהיא הייתה יודעת לעשות לך את מה שאני עושה רק לא בריח של קוקוס ווניל?

כשאתה הולך הביתה אתה חושב שאותי אתה מזיין ואיתה אתה עושה אהבה?

כשאתה מזיין אותי אתה רואה אותה?

כי לפעמים שאתה מזיין אותי אני רואה אותו. ואני יודעת שזה בדיוק אותו הדבר.