מול המראה, אני פושטת את המגבת הורודה שלי

ערומה

אני רואה מאיפה נשרו הקולוגרמים, אבל אני לא באמת רואה את זה

אני רואה את הקימורים שתמיד התגאיתי בהם, הם עדיין כאן.

אני רואה את החזה ואת המותן הצרה את האגן הרחב שלי את הירכיים העגולות

אני לא מבינה איפה התחבא כל המשקל הזה, שנשל ממני

ויותר גרוע אני לא רואה את השינוי הענק הזה.

35 קילו

זה שינוי ענק ואני לא רואה אותו

אני רואה רק איפה זה לא מספיק, איפה צריך עוד, מה עוד לא ירד או התחטב

אף פעם לא הייתי מהנשים האלו

תמיד הייתי נחשקת, תמיד הייתי שלמה. לא תמיד אהבתי את מה שראיתי, אבל תמיד קיבלתי באהבה

דווקא עכשיו, קשה לי להשלים, לאהוב, לראות, להתגאות

בא לי להרעיב את עצמי, בא לי להקיא, בא לי לירוק, בא לי להיות חולה, בא לי להיכנס תחת סכין מנתחים, בא לי פשוט להיות רזה

ואני שונאת שהמחשבות האלו מחזיקות בי כבת ערובה

דווקא עכשיו שאני כל כך מחוזרת וכל כך קלה אני לא מצליחה להינות מזה, אני רק כועסת על עצמי שעל אף כל מה שהורדתי, אני עדיין לא במקום שאני רוצה להיות בו. כועסת שאני עדיין לא שדופה.

אני בכלל לא אוהבת נשים רזות, אני אפילו לא חושבת שזה נשי או סקסי או יפה, בטח לא לי

משהו בנוכחות שלי רזה או שמנה, הוא גדול, דרמטי, מלא

אבל זה לא עוזב אותי לרגע

והיום אני באמת חיה בריא ונכון והמשקל יורד בלי שאני אתאמץ יותר מדי

אבל כשאף פעם לא היית רזה שום דבר לא מספק מלבד להיות רזה, אין אמצע כי במראה אני רואה את הבליטות, את הבטן הקטנה, את ידיות האהבה

או השניצלים, אני יודעת שרק אם כל אלו לא יהיו אני אראה את זה.

אין מה לדאוג אני לא אשאב לתוך השיגעון. ובאמת טוב לי בעור של עצמי. אבל אני בZONE בתקופה האחרונה

"את יודעת שאת אחת הנשים הכי סקסיות שיצא לי להכיר בחיי?" הוא חוזר על המשפט הזה בלי סוף

והיחס שלי למילה הזאת הוא מאוד אמביוולנטי

"סקסית"

זו הוויה שלקח לי שנים לטפח, היא לא באה לי בקלות. 

זה מבטא את עצמו בהליכה, בישיבה, בסיכול הרגליים

זה בדיבור, במבט, בדרך בה את מחזיקה את הגוף

זה במה לחשוף ובמה להסתיר, זה במה להגיד ובמה לשמור לעצמך

זה בשפתיים, בלשון, במשחק המילים, בשפה

זה בהכל מלבד בנתונים שהטבע נתן לך.

זה בהבנה שזה לא קשור ליופי או למבנה הגוף

בהבנה שאת כל חיי הבוגרים השקעתי בלהסית את תשומת הלב מאיך שאני נראית ולמכור אשליה של מי שאני

וכעסתי עליה, על הדמות שבמראה, על למה היא כזאת ולא אחרת

ולמה בגיל 16 כשהצמידו סכין לצוואר שלה לא הצמידו אותו לשלי קודם

וכעסתי בעיקר כעסתי. על הטבע, על התורשה, על ה DNA, על חוסר השליטה, על עצמי

ולמדתי איך להתחמש, איך להתבלט, במה להשתמש, איך להיות בלתי ניתנת להתעלמות, בלתי ניתנת לסירוב

ועשיתי טעויות איומות בדרך לכאן וחטאתי לעצמי פעמים רבות מכפי שאוכל לספור והקרבתי המון בכדי ללמוד בעיקר על ידי ניסוי וטעייה.

והיום היא אני וזו מילה שמגדירה אותי

"סקסית"

ואני אוהבת אותה ואני מאמינה לה כשהיא נאמרת

אבל יש מילים אחרות שהייתי רוצה להאמין להן כשהן נאמרות, מילים שמפאת העדרותן ביקשתי לחיי אותה

הן זרות לי היום כשם שהן היו אז, גם אם הן נאמרות בתדירות גבוהה יותר, גם אם שגורות בפי אנשים שאני מאמינה לכל מילה שיוצאת להם מהפה, גם אם אני לא צריכה או מתבקשת לתת תמורה בעבורן.

אז את יודעתשאת אחת הנשים הכי סקסיות? 

כן אני יודעת, זה הקומפורט זון שלי, בא לי ללמוד משהו חדש

אני לא יודעת מי המציא את המשפט כל ההתחלות קשות, כי בעיניי זה החלק הקשה הוא האמצע

התחלה היא מרגשת ובאדרנלין של הפחד טמונה המון מוטיבציה. 

נכון שכל התחלה היא אחרת ולא תמיד הכל הולך חלק. תהליך הלמידה מצריך זמן וסבלנות

הצבת הגבולות והכרות עם המערכת מסרבלות את הכל אבל הביטחון שיש ברצון להצליח הוא כל כך גדול שהקושי מתפוגג ונמס לתוכו

ואז מגיע האמצע, השלב הזה שהביטחון מכלה כל חלקה טובה 

שמפאת השיגרה שבעשיה, שוכחים להתאמץ וכל טרוניה שאז, פעם, בהתחלה הייתה נסבלת עכשיו הופכת לטירדה אמיתית

והכל קשה יותר ומעצבן ונגרר והסבלנות פגה והמוטיבציה כמעט ולא קיימת

והמחוג לא זז והזיקוקים מפסיקים להתפוצץ באויר והמאזן לא עולה

ואז עולות שאלות הבשביל מה? והאם זה שווה את זה? וכמה עוד אפשר להמשיך?

והמאבק מרגיש כמו מלחמה 

ובמלחמה כמו במלחמה יש רק מפסידים

והסוף עשוי להיות קל או קשה, אבל כשהוא מגיע הוא מלווה בתחושת הקלה

אז אני לא יודעת מי המציא את המשפט הזה על כך שכל ההתחלות קשות

בעיניי הן החלק הכי טוב

הלוואי שיכולנו להישאר תמיד בהתחלה ושזו לעולם לא תיגמר