שנה.

עברה שנה ואני בלב כבד מחדשת חוזה, בדירה נפלאה, עם שותפה אידיאלית,

בין תמרה לבית לסין, בין הים לכיכר שאיתה אני מצמצמת את מפגשיי , מלבד בעצרות כי אני למרות השנים אני עדיין בוכה בה אם אני עוצרת לחשוב

אני חותמת עוד שנה כי זה ברור לי למה ,בלב כבד כי הייתי מעדיפה לבד

בדיוק שנה מאז משבר הזהות הראשון שלי.

הצורך להתחדש מתבטא אצלי בשיער, לרוב באורך, כשאני מרגישה שהמסע כבד עליי אני משילה את המשא 

לפעמים זה כל כך אימפולסיבי וכל כך נצרך, אני עומדת מול המראה באמבטיה עם זוג מספריים וחותכת את המעמסה מעל ראשי

אך בצבע לרוב אני לא נוגעת

כי אני אישה אדומה, כי הצבע הזה כל כך מהותי לחיי, לזהות שלי

אדום זה אש וזה דם וזה חוסר שקט וזו אהבה וזה אירוטי וזה וכחני וזה עוצמתי וזה נשי וזה ציני וזה חד וזה שלי מיום שנולדתי 

גם אם היום אני מחזקת אותו ומשנה לו את הגוון

משהו בצבע שחור משנה אותי, או אולי אני משתנה אליו

הוא רציני, הוא אחראי, הוא דרמטי, הוא מיושב, הוא מלנכולי, הוא כמהה, הוא נצרך,הוא אמהי, הוא הכי רחוק מלהיות אני והכי קרוב אליי כשאני שלו

אני לא יודעת מה היה הטריגר אז, אך שעות ארוכות בבית הקפה השכונתי, בשכונה הדרומית של העיר, הובילו אותי אליו בפעם השנייה, אל הנזקקות לחום לזוגיות לאמהות לאהבה. לסחרחרה של חוסר סיפוק מחיי, שעד לאותה נקודה אהבתי כל פן בהם. את המטבח, את ההתקדמות שלי, את השתייה, את הכתיבה, את הגברים, את הזיונים.

אבל דברים שונים יצרו בי את השבר אולי הפרידה, אולי יום ההולדת, אולי משהו אחר, אבל לראשונה בחיי אחז בי פחד. פחד מהעתיד לבוא ופחד עוד יותר גדול ממה שלא יבוא.

שנה.

שנה שאני מהלכת בפחד הזה, שהוא מקונן בי, שאני נתונה לפקודותיו, לרצונותיו

ובתוך כל הכאוס שיצרתי קרתה התאונה, שאילצה אותי לשבת בין קירות הבית הזה, כל כך קרובה לכל מה שאני אוהבת בעיר שלי אך כלואה ומבוצרת ממנה. ולא היה לי דבר מלבד מערבולת המחשבות וכצפוי , טבעתי והגעתי עד לקרקעית והילכתי בה זמן מה, מבלי יכולת לשלוט במליחות.

ויום אחד זה קרה, יום אחד  לפני שבועיים בדיוק הבנתי, מה נתנה לי  התאונה הזאת, אני אכתוב על זה באריכות ברגע אחר.

אבל עכשיו אני שוב אדומה, שוב שלי, שוב אני

פעמיים הייתי קרובה אליו פעם ראשונה ביום החתונה פעם שנייה לפני שנה

בשתייהן באמת הייתי בטוחה שהוא מתאים

בשתייהן התחרטתי

אני שוכבת במיטה כבר חודש וחצי

אפשר לספור את השעות בהם הייתי מחוץ לבית על קצת יותר מיד אחת

אני עם בחילות בגלל הכדורים

אני לא מצליחה להתרכז כמעט בכלום

התפוטרתי מהעבודה

אני לא יודעת מתי אם בכלל אני אוכל שוב לחזור לעבוד במטבח

אני ישנה רוב היום

הגב כואב לי רב הזמן

יתר הגוף תפוס לי 

אני בצום מיני

יש לי טעם מר בפה כל הזמן

משעמם לי

אבל בלי צחוק אני מרוצה 

ממש מרוצה

ולמה? כי ירדתי ארבע קילו

אם זאת לא הפרעת אכילה, אז מה זה ?

נדיר שאני שותקת, אני אוהבת את הצליל שהקול שלי עושה. האלט בו אני שרה, הבס בו אני גונחת, המז'ור בו אני מדברת. אני אוהבת את סימפוניית הקולות של תיבת התהודה שבי. אני כל כך מדברת, שלפעמים ניתן לשמוע אותי חושבת.

לכל צליל יש משמעות אחרת, האותיות שלי נהגות באופן שונה. הש' שלי שורקת שאני סמכותית, הס' שלי מתיילדת כשאני רכה, הה' שלי מתארכת שאני במיטה.

יש לי טון שונה לכל מצב, במטבח הוא לעיתים נשמע כמו נביחה, בבית הוא נעים ורך, ברחוב הוא מתרגש, בשיחה הוא עמוק. 

נדיר שאני שותקת, רק כשאני מקשיבה אני עושה את זה בדממה. כזאת שגם הקול הקטן שבי שתמיד יש לו מה לומר, נאלם.

אני לא שופטת ולא מעבירה ביקורת, אני מפרידה בין הסיפור לבין מה שקרה. מזקקת את המילים וההברות אל תוך טנק המחשבות. ורק אחרי עיבוד, אני יכולה לחזור לדבר.

נדיר שאין לי מה לומר, שאין לי תשובה חכמה, עמוקה, צינית, מתחכמת. אין לי מה לומר כשאני נעלבת, אין לי מה לומר כשאני לא מסכימה ואין לי יכולת להביע דעה, אין לי מה לומר מול טיפשות וחוסר הגיון. אין לי מה לומר מול פחד לא רציונאלי, אין לי מה לומר מול טעות עיקשת.

לפעמים שהכול חשוף אני פשוט שותקת. כי כל מילה תפחית מעוצמת התחושה.

לפעמים אני רק שם,

באה מהשתיקה.