כל חיי היה זה אוכל שהניע את יומי.
בבית של הורי תמיד היו שלוש ארוחות חמות מעשה ידיה המופלאות של אימי, המקרר היה נפתח ונסגר עשרות פעמים ביום.
עד היום ילדות בעיני היא ערבוב טעמים של חלה קלועה, קציצות בשר ואורז, איטריות וכרוב, סלט חצילים טרי, פשטידת קישואים, טשולנט של שבת חורפית.
זה כמובן התעצם כשבחרתי בו כמקצוע. כששיחות חולין בין חברים סבבו סביב מי מכין מה, איפה יותר שווה לאכול,
היכן יותר טרי, אילו טכניקות חדשות נכנסות לעולמנו, על הקיר שלי בפייסבוק כל היום מוצגות מנות חדשות ומוצרי גלם מפתים, מכל חבריי ומכריי.
אוכל תמיד היה אוויר לנשימה מבחינתי, אני מראה אהבה באוכל, אני מרשימה באוכל, אני מתענגת, חוטאת, מפנטזת, עובדת ומתקיימת ממנו ועליו.
מעולם לא היו לי מחשבות כפירה בו, גם בתקופת דיאטות משוגעות של הרעבות עצמיות, הידיעה שבסיומן אני אפנק את עצמי באנטריקוט משויש ופירה צרפתי ואקנח בברולה וניל איכותי, החזיקה אותי נאמנה למטרה.
מי שקורא אותי בבלוג הנוכחי ובגלגולו הקודם, מכיר את התשוקה שלי, את הנהנתנות ואת אי הרצון או הצורך שלי בלהתנצל על כך.
עינב היא בלילה של תשוקה לאוכל, לסקס, לעונג פיזי ומנטלי.
לפני שבעה חודשים קרתה התאונה כשלעצמה הייתה קשה וריתקה אותי לבית למשך שלושה חודשים, אני והקירות, אני והמחשבות, הכדורים דיכאו לי את התאבון, לאוכל לא היה טעם או נכון יותר לומר, הם העניקו לו טעם מתכתי, כשכבר אכלתי מתוך הפצרה של חברים ומשפחה, הקיבה שלי לא עמדה בזה
והוקיעה מתוכה את הפולש הזר.
מיותר לציין שהמצב הזה חילחל אל הנפש והתודעה וההבנה שלעולם לא אוכל לחזור למטבח המקצועי הכתה בי במקומות כואבים.
בתקופה הזאת התחלתי לצפות באובססיביות בתוכניות על השמנה והרזיה קיצונית, על מודל היופי כפי שהוא נתפס בעולם, על היתרונות והחסרונות של מה שנכנס לגופינו.
אז החלו לדגדג בי רגשות האשם, על הנזק שאני גורמת לגוף שלי מבחירה, על עוול שאנחנו כחברה מעוללים לכדור הכחול ושוקק החיים שאנחנו חיים בו.
הכדורים עשו לי בלאגן בכבד ועוררו מצב גנטי שאינו בלתי הפיך, אך מסוכן אם לא מטפלים בו והתחלתי בהמלצה, צום מיצים של 80 אחוז ירקות ו20 אחוז פרי. ניקוי הגוף מרעלים ומשקעים.
הצום היה אמור להימשך חמישה ימים, אך ככל שהתעמקתי בנושא, הבנתי שאפשר להמשיך בו כמה שרוצים, כל עוד זה מרגיש טוב ואכן דבקתי בו חודש
זו הייתה תקופה מרתקת, שבמהלכה התעסקתי בעיקר בהבנה אמיתית, אולי לראשונה בחיי בויטמינים ומינרלים אותם אני מכניסה לגוף. איזה ירק יועיל יותר לדם שלי, לעור שלי, כמה ברזל אני צורכת, מה טוב לראיה, לבניית העצמות, לצמיחת השיער.
את הצום סיימתי בהדרגה, הוספתי לתפריט תבשילי קטניות ומרקים, גם את אלו חקרתי לעומק, עשיתי השוואה בין הקטניות, מה מעניק יותר תועלת לגוף, מה מתעל את האנרגיה טוב יותר.
פתאום נחשף בפניי עולם שלם שמעולם לא התעסקתי בו, כי כמו כל חבריי גם אני האמנתי שמושחת יותר שווה טוב יותר ובודאי טעים יותר.
אז מה עכשיו?
מעבר לעובדה שהשלתי 22 קילו ממשקלי, שזו לא עובדה שאני לוקחת בקלות ראש. זה מעסיק אותי יותר ממה שזה אמור או צריך ובחמדנות שלי, אני עדיין לא מסופקת, למרות שטוב לי ונעים, אני יותר מודעת לגוף שלי מאי פעם, אבל לא עושה דיאטה כפויה וקצובה משום סוג. אני לא מסתכלת על קלוריות כשאני אוכלת, אבל בשיקול בין שומן רווי לויטמינים, הויטמינים מנצחים.
הפסקתי לאכול אוכל מעובד או נכון יותר אוכל תעשייתי, שום דבר שיש לו חיי מדף ארוכים, שום דבר שמכונות יצרו ממנו משהו שונה מזה שהטבע לא התכוון.
הפחתי במוצרים מהחי- בשר, חלב וביצים - אני לא מתנזרת לחלוטין אבל אני מבשלת בלי המוצרים האלו בבית ומלבד חלב לקפה, אני משתדלת שלא להכניס אותם הביתה. וזה לא מתוך האמונה שבשר זה רצח, למרות שזה נכון. אני מאמינה שבני אדם כמו כל החיות נועדו לנצל כל משאב אפשרי בכדי לשרוד, אך בתרבות שפע שבה זכינו לחיות, הבזבוז והזילות של המשאבים האלו מרתיחים אותי. הפעולה שבכריתת יערות גשם על מנת שנוכל לגדל בשטחים האלו אוכל לחיות אותם אנחנו אוכלים, מבלי לחשוב על העתיד האקולוגי שלנו, על סביבת המחייה שאנחנו גוזלים מאלפי זנים, הריקון של הים, ההתעללות בחיים שמעניקים לנו חיים.
פחמימות פשוטות וסוכרים הפכו בראש שלי לאויב - סוכר כי זה החומר היחיד בטבע שהופך מיידית לשומן בגוף ואין בו צורך בעולם המודרני בו אין לנו צורך לדאוג שמה לא יהיה מספיק שומן בגופינו בכדי לשרוד. פחמימות פשוטות כי לרוב הן מעובדות וניתן לצרוך אותן כמעט בכל מאכל.
אני שומעת את עצמי מטיפה לאורח חיים בריא יותר ולווא דווקא צימחוני או טבעוני, פשוט מאוזן יותר
אני מתעצבנת מתמונות שחברים שלי מעלים על דיג או על מנות מושחתות שהם יצרו או מתכננים ליצור
אני אחרת כל כך היום מלפני ואני צריכה זמן, להכיר אותי שוב, להבין אותי ללמוד את הזרה הזאת שנראה שהיא כאן בכדי להישאר
זה משפיעה עליי בכל תחום, באהבה, בזוגיות, בילדים, בקריירה
נראה לי שאני מחבבת את זו שבאה במקומי.
ימים יגידו
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
