אז אני רוצה לדבר על זוגיות

לאחרונה אני מפזרת הצהרות שאני לא מחפשת זוגיות וכולם מרימים את הגבה שלהם עלי

כמו כולם אני רוצה אהבה, אבל אני מסתכלת מסביבי על הזוגות ששרדו את הזוגיות ומחפשת את האהבה שלהם

וכן חלקם אוהבים ולא מעט מהם חברים טובים והם אפילו משתדלים להבין אחד את השנייה

אבל אני מסתכלת עליהם ואני יודעת בוודאות שלא בא לי כזאת זוגיות

לא בא לי זוגיות מתוסכלת של מי בא מתי הביתה

של מי מקלח את הילדים

של מי עבד יותר קשה ומי עייף יותר

לא בא לי שיחות עייפות על מי עשה מה ועל ועד הבית

לא בא לי להירדם מול הטלוויזיה ביחד או לבד

לא בא לי טרנינג מרופט ונעלי קיפי

לא בא לי נדנודים על ניקיון ומשקל

לא בא שיגרה

אני יודעת זה נשמע תמים, כי כל דבר, מופלא ככל שיהיה הופך לשיגרה

אז אני לא רוצה כזה. אני לא רוצה זוגיות כזאת

בא לי להתגעגע לריח ולמגע

בא לי שיחות נפש מדהימות

בא לי סקס קולני

בא לי לפעמים להירדם ביחד ולפעמים לבד

בא לי הודעות סמס נועזות, מפלרטטות, חושקות, מתגעגעות

בא לי קצת חוסר יציבות ביציבות

בא לי אג'נדה חברתית

בא לי להשתכר ולעשות סמים

בא לי אהבה גדולה עם זיקוקים ופרפרים בבטן

ויותר מהכל בא לי שככה זה ישאר

אני לא יודעת אם זה אפשרי, אולי זה לא אולי באמת כל דבר מופלא הופך לשיגרה

ויש בי משהו שמבין שאולי לעולם אני לא אקבל את מה שאני רוצה, אולי לעולם לא יהיה לי את כל אלו

אבל בשלב הזה בחיי לא בא לי להתפשר על כל אלו

כל הדרך אליו, קיללתי את עצמי על כמה אני מטומטמת

באמת עינב? בליינדייט בעטלית? כמה טיפשה את יכולה להיות? 

לילה בחוץ, סופת הברקים שמלווה אותי כל הדרך מרמזת לי לא בעדינות שהלילה יהיה סוער וגשום.

המזל היחיד שהמוזיקה שבקעה מהרדיו, היתה פרטנרית מצויינת.

עלטה מוחלטת ואין לי וויז, הסתכלתי במפה לפני שיצאתי, בתקווה שאני אזכור את הרחובות שמובילים לרחוב שלו.

פעם אחרונה שראיתי אותו, הייתי בת 21. מי יודע איך הוא נראה היום, מי הוא היום, מה עבר עליו?

השיחות הקצרות שלנו בפייסבוק נתנו טעימה שהשאירה מקום לעוד לבוא אחריה, אבל מי יודע

למה לא יכולת להיות סבלנית ולחכות ליום שלישי, שהוא יבוא לתל אביב? כזאת מטומטמת.

חבר משותף תרם משלו כמבוגר האחראי

הוא סיפר לי מה הוא עבר בחיים ושהסיכוי שתתפתח מערכת יחסים רצינית, הוא אפסי

הוא ביקש שאני אהיה עדינה ונשית ומכילה

ואני במילא כזאת ואין לי עניין אמיתי כרגע במערכת יחסים. אז קפצתי עם הראש למים, כהרגלי.

הגעתי אליו בלי סיבוכים מיותרים, ניווט בשטח לא מוכר זה משהו שירשתי מאבא.

השנים עשו לו טוב הוא התבגר יפה. נכנסתי לבית הבורגני שלו. פרטי שתי קומות, בכניסה פינת היצירה של הבנות וציור שלה. אני לא יכולה שלא לשים לב לטבעת שתלויה על הצוואר שלו, אבל משתדלת להתעלם.

התיישבנו על הספה עם בקבוק יין מהאוסף הפרטי, חלפו בדיוק 5 דקות עד שהערק נפתח

והשיחה קולחת והוא מעניין וחכם ומצחיק ולאט לאט אני מבינה שהנסיעה הוכיחה את עצמה כמשתלמת.

אחרי שעתיים התחילו הנגיעות ואחריהן הנשיקות, מלאות להט ותשוקה וחייבים לשמור על שקט, לא להעיר את הבנות

ואני לא בטוחה שיש טעם להציע לעלות למיטה שלהם, גם כי היא שלהם וגם כי הבנות ישנות בחדר הסמוך

ואנחנו כבר ממש בעיניינים ואז טיפוף חלוש של רגליים קטנטנות יורדות במדרגות והמילה אבא שנאמרת בחצי ערות, מחזירה אותנו למציאות

והרגשתי איך ברגע הבית התמלא בה, ונעור לחיים אחרים שהיו כאן לפני כמה חודשים.

יצאתי לעשן סיגריה באוויר הקר וגשם בחוץ וברור לי שאני צריכה ללכת, אבל אין מצב לנהוג במזג אוויר הזה

אז נשארתי לעוד חצי שעה של פינוקים ואבק פיות, כי אין דבר שאני לא יודעת לעשות ואני יודעת שהוא מבין את זה

אני גם יודעת שהוא לא יוכל להכיל אותי כרגע ולי אסור אפילו לנסות להכיל אותו

אבל היום הוא כבר שלח לי הודעה שהוא מחכה לשידור החוזר ולי ברור שאני אגיד כן

לפני שהיא נסעה מכאן היא הורישה לי את אחת השמלות שלה

שמלת מיני שחורה מחוייטת של יוסף (לאלה שלא יודעים מי זה יוסף, אני אסביר שהוא מעצב על שמוכר לכוסיות ביוקר)

יוסף מעולם לא היה אפילו בפנטזיות שלי, א' יקר רצח ואני לא מאמינה בלשלם כל כך הרבה כסף על כל כך מעט בד

וב' הוא באמת מעצב לכוסיות

אז היא הורישה לי שמלה שהיה ברור שלעולם אני לא אכנס אליה, לא ברור מה היא חשבה לעצמה כשהיא עשתה את זה,
אולי היא לא חשבה על זה יותר מדי, פשוט שמה אותה בשקית עם כל יתר הבגדים שלעולם היא לא תלבש בברלין הקרה.
אבל לא רציתי לוותר עליה ולתת בירושה לחברה אחרת. לא שמתי לעצמי אותה כמטרה, אפילו לא חשבתי עליה, מעין מנגנון הדחקה כנראה

ואתמול חיפשתי משהו חדש ללבוש ולשם השעשוע, מדדתי אותה 

ולהפתעתי הרבה היא עלתה, נסגרה ונראתה מצויין, לא בטוח שככה הוא ראה אותה בעיניי רוחו כשהוא עיצב אותה, אבל מבחינתי זה היה הישג

מרשים.

יש לי בדיוק עוד 10 קילו בכדי להחשב רזה, רזה על באמת, רזה אובייקטיבית

אני לא חושבת שאי פעם בחיי הייתי רזה, גם בתקופות הרזות שלי שהרשיתי לעצמי מיני וגופייה, לא באמת הייתי רזה

בשום קריטריון לא הייתי אז שמנה לא משנה מה אני חשבתי, אבל בודאי שלא רזה.

והנה פעם ראשונה שזה בהישג היד וזה נעשה בלי מאמץ, בלי הרעבה, בלי לחץ. 

המאמץ הוא בשינוי דרך החיים והמחשבה שלי ועל אף שזה כשלעצמו מאמץ לא קטן, ההרזייה באה יחד עם אלו ואולי לראשונה לא הפוך

דווקא במקום שבו הייתי הכי שלמה עם המראה של הגוף שלי, התחלתי לרזות.

והשכבות שיורדות מהגוף שלי, מקלפות איתן שכבות באישיות שלי, מחשבות שלא מצאו מנוח, אידיאלים שמעולם לא התיישבו טוב בחיי

ודווקא עכשיו זה נהיה לי חשוב, הלהיות רזה. 

עכשיו זה חשוב לא בגלל הרזון, כי זה באמת אף פעם לא הטריד אותי, לא מנע ממני שום דבר חשוב, לא הרחיק ממני אנשים, לא הרחיק אותי מאף אחד

אבל בא לי להיות בסוף התהליך, בא לי שהכל ירד ממני, בא לי שהבריאות המנטלית שלי תהיה בקו אחיד עם הפיזית

אני יודעת שבחיי, משקל הוא פרמטר לאושר שלי וזה לא אומר שרזה אומר מאושרת, בכלל לא, אבל כשטוב לי אני מרזה בקלות

כשהמשא שמונח על כתפיי מתרומם, גם זה שאני נושאת על גופי נעלם איתו.

זו באמת הייתה השנה הכי קשה בחיי ועכשיו העננה מתפוגגת לאיטה.

המסע הזה שאני עוברת עכשיו מרתק מבחינתי מכל כך הרבה זוויות

אני חושבת שזו הפעם הראשונה בחיי שויתרתי על המאבק ויחד עם זאת אני בשליטה מלאה.