גם אני, כמו כולן גדלתי על סיפורי אגדות האחים גרים.

גם אני כמו דורות שלמים לפני, בסתר ליבי, חלמתי על אביר שיבוא על גבי סוס לבן שיופיע ויחלץ אותי מגורל אכזר. 

לאחר מהפכת הגלולה, שאחריה הוכתרנו כשליטות היחידות על חיינו המיניים. לאחר שריפת החזיות (תודה אמא). גם אני כמו כולן הבנתי שאלו רק אגדות.

הרי לא באמת אשלשל את שערי מחלון המגדל, לא באמת אשן 100 שנה ובטוח שלא אורעל בתפוח ואגור עם 7 גמדים (לא שיש בזה משהו רע).

רק אגדה אחת נותרה באמת רלוונטית עד היום, אגדה מודרנית אשר עדיין מהדהדת בראשנו ומבקשת להתקיים.

סינדרלה.

מי מאיתנו לא הרגישה אי פעם כליכלוכית מוכת גורל, שהעולם פועל כנגדה על לא עוול בכפה. ואכן סינדרלה היא אשה חכמה, טובת לב ומראה שהחטא היחיד שלה היא שהיא לא נולדה בזמן ובמקום הנכון. בהיותה אסרטיבית היא מוכנה לקחת את גורלה בידה, לשקר, לגנוב ולרמות בכדי להשיג את המטרה שהיא הציבה לעצמה (בעל) סוג של פמיניזם קדום כנראה. והיא אכן עושה את זה ובזכות האישיות הקוסמת שלה, היא גם מצליחה.

האגדה הזאת היא כמובן הבסיס לשוברי קופות כמו אישה יפה, ריקוד מושחת , אז ולתמיד ועוד יצירות מופת אשר עשו אדפטציה מתוחכמת יותר או פחות(בטי המכוערת) לסיפור.

אז למה זה באמת מרגיז אותי? זה מרגיז דווקא בגלל שהאגדה הזאת היא כביכול אפשרית. דווקא בגלל שזה קורה אחת למליון. דווקא כי על אף היותה של סינדרלה, יפה, חכמה ואסרטיבית היא צריכה גבר שיציל אותה ממר גורלה. לעד היא תהיה אסירת תודה לנסיך שלה, לעד הוא יוכל לזקוף לזכותו שהוא זה שהביא אותה לאן שהיא הגיע, לולא הוא היא עוד הייתה מקרצפת רצפות בית של אמא שלה.ודווקא על זה אנחנו חולמות.

אני לא נושאת את דגל הפמיניזם בעולם, אני גם לא מחפשת לשנות אותו. על אף המרמור הנשמע מקולי מדי פעם על הצורך האישי שלי לעשות כל יום מחדש סוג של בחירתה של סופי בין קריירה למשפחה. אני מאושרת שיש לי את הבחירה, דבר שלאמא שלי ולקודמותייה לא היתה אפשרית בכלל. אני שמחה שגם אם אני אבחר, אני תמיד אוכל להתחרט או לנסות ולשלב בין השניים. אני מודה על כך שיש לי את הפריווילגיה שלגברים אין ( ואני ארחיב על זה בפוסט אחר) להפסיק לעבוד מחוץ לבית ולטפל במשפחה המופלאה שללא ספק תהיה לי ואף אחד לא יעקם גבה שהסרי את העול הכלכלי מעל כתפי ואולי אפילו יעריצו אותי על ההקרבה.

אני כועסת כי בסתר ליבי גם אני רוצה שיגיע אביר חלומות רכוב על אוודי לבנה, יתאהב בי בטירוף וישקיע את כספו בחלומות שלי ויפתח לי הרבה דלתות שלא היו נפתחות מעצמן, אני כועסת, כי גם אני על אף היכולות שלי מחפשת את הדרך הקלה למרות שאין לי ספק שאני יכולה לעשות את זה בעצמי.

אני כועסת כי אני מכירה בעובדה שגם אני מוכנה להיכנס למלכודת הזאת בשמחה.

שגם אני מוכנה להיות סינדרלה.

"מתוך בתים גבוהים הגמדים כולם
פתאום באים אחד אחד אל סינדרלה
כי סינדרלה היא האגדות כולן
כי אין אחת באגדות אשר תדמה לה." (חוזה לך ברח)

כולם בעניין שלשדך לי בזמן האחרון, כאילו הם החליטו שדי עם המשחקים, הגיע הזמן להתמסד שוב

אני דוחה אותם על הסף, אני לא מאמינה גדולה בשידוכים

"אבל מה אכפת לך? מקסימום העברת ערב נחמד והכרת מישהו חדש"

יש לי מספיק ישנים, לא צרפתי חברים למעגל שלי מאז הפרינסס וגם היא בסביבה שלי כמעט שלוש שנים

"נו מה הטעם שלך?"

מה באמת הטעם שלי? 

אני לא יודעת בעצמי, כל הפרטנרים שלי היו כל כך שונים אחד מהשני, אין לי טעם מוגדר

חיצונית הראשונים שצדים את עיני הם הגבוהים הקרחים, אבל אלו רק צדים את עיני אין בזה שוב ערובה

יש לי ברזומה דוגמנים ויש לי אינטלקטואלים, זה עניין של תזמון

בין אלו שנשארו יש מעט מאוד נקודות דמיון חיצוניות אם בכלל, מלבד הגובה כמובן

אבל לעומת זאת אני בפירוש יכולה למצוא נקודות דמיון וחפיפה באישיות

אז מה הטעם שלי?

שנינות היא דרך מעולה להתחיל איתי שיחה ולגרום לה להמשיך

יהירות שיש מאחוריה גבוי היא תכונה מאוד מושכת בעיני

אינטיליגנציה , ידע זה דבר שאני מעריכה ומוקירה היכולת לפתח רעיון ולנתח אותו לגורמים ואז לבנות אותו מחדש מרגש אותי

חום והיכולת להעניק , אני מטבעי כזאת ונחוץ לי שיעטפו אותי בחזרה

אופטימיות ושמחת חיים, אני לא בטוחה שתמיד הגברים שלי היו מהסוג הזה, אבלאם יש משהו שאני יודעת על עצמי היום, זה שנמאס לי מילדים אבודים וחיות פצועות, אני רוצה גבר בטוח, מאושר בחלקו שמעוניין לצרף למסע שלו שותפה. לא אמא, לא מטפלת, לא פסיכולוגית.

חוש הומור בא בטוב, קצת שחור, קצת סרקסטי

אסרטיביות היא תכונה הפכפכה, שקוסמת לי על אף שהיא יוצרת בי לא פעם התנגדות, כי גם אני כזאת אבל יש בי משהו שאוהב שאומרים לי לא בטון תקיף

באחרונים שלי מצאתי המון חן במחוות רומנטיות שפעם נראו לי הזויות ולא קשורות לחיי

חשובות לי אדיבות, כנות , נכונות, בגרות

ורעב מיני

אני יודעת שהרשימה שלי ארוכה ולא כולם יכולים להיות הכל 

לפעמים גם כשבא לי סטייק אני בוחרת במוסר או בכבד על פירה

אבל זה הטעם שלי

כשם שאני לא הוניל או השוקולד של כל אחד לא כל אחד הוא הפריים ריב שלי

הטעות הכי גדולה בעיני, אחרי פגיעה , היא להרים בחזרה את החומות. כי במקום לזכור את הדברים המדהימים שקרו לך עם עצמך בזמן שריחפת על האוויר, בין השברים, אנחנו חושבים על כמה קל זה לפגוע בנו כשאנחנו חשופים. זה באמת קל.

אבל יותר קל , זה לחיות בלי לסחוב את הקילוגרמים העודפים של השריון.

לא סתם אנשים מאוהבים מושכים תשומת לב. מי לא מצא את עצמו נחשק ומחוזר דווקא כשהוא במערכת יחסים.

זה לא האושר הניבט מהעיניים, זה לא הריח הבלתי מושג שמדיף מאיתנו, זו דווקא הקלילות, הפתיחות, הקבלה של החורים שלנו. פתאום כמישהו מוכן לאהוב אותם, גם לנו הם מרגישים נסבלים ולא מאיימים כמו פעם.

אבל אז האדם הזה שהצליח לפרוץ ולשבור לנו את החומות, שניבנו כל כך בקפידה ובאדיקות, לאורך שנים, מחליט ללכת, פתאום חוזרת תחושת הבגידה, כי זה לא משנה שאנחנו אומרים :

"הפסד שלו" "הוא עוד יצטער על זה כשהוא יבין" "הלך אחד יבוא אחר" בפנים אנחנו מאמינים שנתנו לו להתקרב קרוב מדי, ללכת במחוזות המכוערים שלנו, שאף נפש לא ראתה לפניו. אולי עדיף שהוא לא היה רואה אותם, אולי עדיף שאף אחד לא יראה אותם שוב והנה החומה נבנית מחדש. בפעם הבאה זה יהיה יותר קשה לפרוץ אותה.

זה כל כך קל.

לקפוץ ממיטה למיטה בלי להרגיש.

ליהנות מהרגע בלי חרטה.

להאמין ששוב זה לא יקרה לך.

לא לכאוב, לא להיפתח, לא להסתכן שוב, אף פעם.

להיות צופה, להסתכל על החיים מהיציע ולא להבין איך הם חולפים על פניך.

זה הרבה יותר קל, אבל כך כל קשה.