כבר הרבה זמן, שאני רוצה לכתוב, אבל ברגע שיוצאים ממעגל הכתיבה, תחושת התיעוד דוהה והצורך מתכהה, אך זה כבר מדגדג לי באצבעות.  

הנהגים הישראלים, המילה שורדת שנזרקה לעברי לאחרונה, ההבדל בעיני בין אנשים קטנים לאנשים שמטילים צל בעוברם.

אבל דווקא המילה פחד, הכריחה אותי להתיישב.

אני פחדנית. כן, זה אולי יפתיע הרבה אנשים, אבל אין לי בעיה להודות בזה.

בעיניי אדם שחי ללא פחד,  הוא אדם שלא מעריך. לא מעריך את החיים שלו, לא מעריך את האהבה שלו, לא את היחסים שהוא בונה.

פחד הוא אלמנט חשוב בחיי.

אני מפחדת מהכביש וסביר להניח שעכשיו אחרי התאונה הזאת שמרתקת אותי למיטה לתקופה הקרובה הפחד הזה לא יעבור.

אני נוהגת ברכב כבר 16 שנים ואפילו לא עיקמתי פגוש. בטח יגידו, טוב היא אישה והיא בטח נוהגת כמו זקנה, אבל אני נהגת מצוינת ,אין לי בעיה לכופף את החוקים לטובתי (מהירות, זכות קדימה , אין כניסה וכיו"ב) אני מקללת על הכביש, אבל אני עדיין מפחדת. לא ששוטר יתפוס אותי, פשוט מלמות.

 אני מפחדת לאהוב, אבל אני לא מרשה לזה לעצור אותי. גם אחרי הגירושין, שהיה לי קשה, לבטוח שוב, גם אחרי שההורס הלך וחזר והלך. אני מרשה לעצמי להיבהל אבל לא להיכנס לפאניקה.

כי אני יודעת שהדבר היחיד שיקרה אם אני אברח, זה שאני אשאר לבד, וזה יקרה גם אם זה שאני אוהבת יחליט ללכת.

אני מפחדת שאנשים יעזבו אותי, אבל אני לא מפחדת לריב ולהציב גבולות. אני לא מרשה לפחד להשתלט ולשתק את הפה.  כי אני יודעת שאין ערך ליחסים שנובעים מפחד הנטישה שלי.

אני מפחדת ללכת בלילה לבד, ברחוב שומם. אבל אני הולכת, אני משוחחת בנייד, אני מחזיקה את המפתחות ביד.

יש כל כך הרבה דברים שמפחידים אותי ובזכותם אני מעריכה את מה שיש לי, את מה שהשגתי, בגללם אני לומדת לשמר.

אז זה בסדר לפחד, זה אפילו רצוי. רק צריך לזכור לא לתת לו לעצור אותנו ממה שאנחנו באמת רוצים, אבל מפחדים להשיג.

אז את מאוהבת? אני שואלת בחיוך

"רחוק מזה" היא עונה.

מה השתנה בסוף שבוע הזה? אני מרימה גבה "עד אתמול חיית בקומדיה רומנטית"

היא מגוללת בפני את הסיפור בפני ומקנחת בכך שהוא נתן לה לדחוף את הרכב באמצע השממה באחת לפנות בוקר . מה?! אני זועקת בקריאת גוועלד "איזה לא גבר הוא" אני פוסקת.

האמת היא שלמרות שאנחנו חיים בתקופה של נשיות עוצמתית, שבה אני לא רק יכולה אלא מצופה להיות שווה.

היום כשכבר מותר לי להצביע ויש לי את היכולת לבחור (לפחות על הנייר) בין קריירה למשפחה,  אני יכולה לטפס במעלה הסולם ולהתקדם בעבודה,

אני יכולה להתחיל עם כל גבר בכל מקום, אני רשאית ליזום סקס (מבלי שאחשב זולה)

אני כל כך שווה היום שאני יודעת להחליף גלגל ואני יודעת לבדוק מים ושמן.

אני מספיק חזקה לסחוב את הקניות מהמכולת ואין לי באמת בעיה להחליף מנורה בבית או לתקוע מסמר (אשה, לא נכה!)

אני אפילו מסוגלת להרוג את התיקן, שהחליט לבדוק את דירתי באמצע הלילה.

כל זה טוב ויפה כשאני לבד ואני חיה רחוק מהציביליזציה. בפועל מאחר ואני גרה בתל אביב ובמידה ויש גבר שגר איתי, למה לי?

למה לי להתלכלך, למה לי להתאמץ, למה לי לנסות להוכיח שאני יכולה לבד?

והאמת היא שזה לא מעצלנות, זה אפילו לא מנוחות.

דווקא היום אלו הרגעים שאני באמת מרשה לעצמי להרגיש אישה.

איבדנו כל כך הרבה, במהפכה המינית הזאת.

 אז כשסוף סוף פותחים לי את הדלת, שמזיזים לי כיסא, שסוחבים בשבילי את הקניות, כשמפוקקים לי את בקבוק השתייה,

זה גורם לי לנדוד ולו לרגע לתקופה אחרת, בה אישה הייתה אישה וגבר היה גבר ולא היה צורך במשחקי כוחות של מי יותר חזק ולמי יש את המילה האחרונה ומי נצרך יותר. כי האמת שכולנו נצרכים כל אחד למשהו אחר.

אני קצת מרחמת היום על גברים, כי באמת אין להם מושג מה אנחנו רוצות, גבר חזק, גבר רגיש, עצמאות, תמיכה, לבד, ביחד, שוויון, ג'נטלמן, גבר גבר,
חולצה ורודה, ג'ינס, חליפה, מגולח, שעיר.

 "האמת...היה מעולה" היא עונה בחיוך , בישיבה השבועית שלנו, בקפה הקבוע בקרליבך

 "איזה כיף..." אני מפרגנת, "אבל..?" אפשר להרגיש את "האבל" מתקרב (הוא לא מאחר לבוא)

 "כן כיף, אבל זה לא זה" היא משיכה "הוא לא marrige material " .

אני מעקמת אליה פרצוף" מה הוא לא?" ,

"זה לא שהוא לא, הוא נראה טוב ומצחיק ומעניין וגם הסקס מעולה"

"כן,את צודקת, זו באמת סיבה לא להמשיך את זה, מה חשבתי לעצמי?" אני עונה בכעס.

"הוא פשוט לא מהסוג שאני רואה את עצמי מתחתנת איתו ומגדלת איתו ילדים " היא מסבירה.

אף פעם לא הבנתי את זה, אני גם סביר להניח לא אבין, אם הכול טוב, אז מה לא טוב? אולי זו רק אני שמאמינה שכשטוב אז טוב ולא צריך לחשוב יותר מדי, אולי מתוך חוסר הלחץ שלי להתחתן ולהביא ילדים, לא באמת מטרידים אותי "הקריטריונים" ומי בכלל קבע אותם?

"פרפרים כבר לא קורים בגילנו" היא אומרת לי

"דברי בשם עצמך, אחות, אני מסרבת להאמין בזה" אני קוטעת את רצף השיחה ומזמינה טארט טאטן.

"את באמת מאמינה בזיקוקים ופרפרים?" היא מרימה אליי גבה

"אם לא הייתי מאמינה לא הייתי מפרקת זוגיות של עשר שנים, לא הייתי עוזבת את הבית, אם לא הייתי מאמינה לא הייתי יוצאת בכלל עם גברים,

אם לא מאמינים איזה טעם יש להמשיך ולחפש אהבה?

אפשר לשמוע את זה הרבה לאחרונה, את הייאוש באהבה, את חוסר האמונה שהיא עוד קיימת, בצורה הזאת בכל אופן. פתאום הן מתחילות לדבר על חברות אמיצה ובסיס איתן ליחסים, על פוטנציאל השתכרותי וסטאטוס חברתי. הן מספרות במה הוא עובד וכמה הוא מרוויח, מאיזו משפחה הוא בא וכמה מערכות יחסים היו לו. לפעמים הן אפילו מחליקות ביקורת עליי, על הבחירות, על הפרפרים, על החלומות.

הקינוח מגיע לשולחן, אנחנו תוקעות בו את המזלגות במהירות. הוא לא מרגש, יש בו משהו מוכר וביתי, אך אין בו שום דבר חדשני או מעניין, הוא פשוט טעים.

"קחי את  הטארט הזה לדוגמא",אני אומרת לה, " הכי קל זה לקרמל תפוחים לעטוף אותם בבצק ולאפות, לתקוע מעל זה גלידה וניל וליצור קינוח מנצח, אבל אני סביר להניח הייתי משתעממת מזה אחרי יומיים של הכנה". למה לא לגרד אל הבצק מעט טונקה, או לעשות גלידה של רום וצימוקים, היה אפשר להוסיף לאינגלז, דבש ואניס, אפשר לשדרג כל כך הרבה דברים. אותו הדבר יחסים"

"זה כל כך לא" היא עונה לי בלגלוג. "מה שיש זה מה שיש, אני לא בטוחה שהיתי רוצה לבחור בקינוח מהסוג הזה שאת מציעה ובטח לא בגבר כזה."

"כי את מפחדת" אני עונה "את מפחדת להעז, את מפחדת לאהוב באמת , מאיפה שכואב, מאיפה שאין מגננות, מאיפה שלא מוכר.

אני חושבת על מה שחבר אמר לי פעם במעין צביטה, הוא אמר שנשים מוותרות על אהבה, איך הוא לא יחשוב ככה, אנחנו מחליפות את החלום "הילדותי" בחלום אחר בחלום של בית ומשפחה ויציבות ומניחות שהפרפרים לא יתעופפו עוד בבטן ומתוך הפחד להישאר לבד אנחנו מעדיפות להישאר בתנועה.

אולי בגיל הזה, הצבנו לעצמנו כל כך הרבה רשימות של לא, שאנחנו שוכחים שהכן הוא בכלל לא שכיח והוא נדיר יותר ושטוב בא במנות קטנות וכשהוא סוף סוף מגיע לא צריך לוותר עליו בכזאת קלות