לאחרונה אני מקבלת לא מעט מיילים של בחורות ששואלות על חיי המין שלי, אם להיות יותר ספיציפית, אם תמיד הייתי ככה? איפה וממי למדתי? ושאלות דומות. חלקן כוללניות וחלקן חודרניות מאוד. לצערי אני מקבלת כאלו גם מגברים אבל לא מאותה הסיבה ואני חייבת להודות שאת אלו אני מוחקת אותן מיד.

אין לי בעיה לענות, מעולם לא התביישתי מכלום ומאף אחד, אבל אני לא רואה בעצמי סמכות להדריך אף אחת, ומה שאני אומרת הוא רחוק מלהיות מתאים לכל אחת ולא צריך להתייחס לזה כאילו זו האמת.

אני מוכנה לשתף בתהליך שלי כי לי לא הייתה את האינפורמציה הזאת כשהייתי צעירה יותר ואני גם לא בטוחה שידעתי מה לשאול או אם בכלל יש מה לשאול. אני לא מתכוונת להיכנס לפרטים כי מה ששלי הוא שלי ועל אף שאני מטמיעה רמזים לסוג הסקס שאני אוהבת, אני לא באמת משתפת אף פעם מה אני עושה במיטה, אבל אני מוכנה לתת את סיפור המסגרת

התחלתי להיות פעילה מינית בגיל יחסית מאוחר, יחסית להיום בכל אופן, בגיל 18.5 הייתה הפעם הראשונה שלי עם מי שלימים היה הגבר שנישאתי לו.

שנינו היינו די חדשים בענין ולא מנוסים (כצפוי) ולמדנו ביחד והיום יותר מתמיד אני שמחה שזו הייתה הסיטואציה שבה נכנסתי לעולם הזה. ואני חושבת שצודק מי שאומר שההתנסות המינית הראשונה צריכה להיות מאהבה, כי עושים הרבה טעויות וצריך אדם שיאהב אותך להרגיע את הפאניקה בכדי לנסות שוב.

בגילאים האלו לא הייתי שלמה עם הגוף שלי כמו היום, גם אז אהבתי סקס, מאוד, והיה לנו חיי מין ממש טובים . אבל לא הרגשתי נוח בתנוחות מסויימות, לא אהבתי שיורדים לי, לא היה לי נעים לבקש בקשות מיוחדות. לזכותו של הגבר הנפלא הזה יאמר שהוא אהב אותי מאוד הוא מעולם לא לחץ עלי, הוא ניסה לגרום לי להשתחרר, להתנסות, להנחות.

כשסיימנו את הקשר שלנו ויצאתי לעולם הרווקות , הייתי מצויידת בקריירה חדשה שהכניסה לחיי הרבה שמחה וסיפוק, השלתי משקל משמעותי מגופי והרגשתי בטוחה ומחוזרת מאי פעם. בנוסף הייתי מוכנה להרפתקאה, לא חיפשתי זוגיות חדשה חיפשתי להינות, ללמוד, להתנסות.

וזה מה שעשיתי, פשוט הוצאתי את המילה לא מהלקסיקון שלי, התמסרתי לכל שטות, לכל סטייה, הייתי מוכנה לנסות כל דבר לפחות פעם אחת, ידעתי שאני לא מחפשת אהבה ולא אכפת לי מה חושבים עליי, או איך אני נראית מזווית כזאת או אחרת.

ואז הגיע פיני שהתחיל כסוג של ריבאונד, מתנה שהענקתי לעצמי בעיקר לאגו, אל יווני שהעריץ את האדמה שאני הולכת עליה

בהתחלה זה היה רק סקס, פה מכיוון שידעתי שידי על העליונה הרשיתי לעצמי לבקש, לדרוש, להתעקש, עכשיו הגיע הזמן שלי ללכת רחוק עם הפנטזיות שלי

עכשיו הגיע תורו להישאר עם הפה פעור, אבל הוא זרם, עם הזמן צמחה בינינו אהבה מדהימה והסקס הלך והשתפר

כשנפרדנו הייתי שבורה

הסקס אחריו היה טוב אבל לא מרגש, הכל הרגיש אותו הדבר בסה"כ, יותר חזק, יותר חלש, יותר נעוז פחות נועז גם יוצאי הדופן היו דומים 

כששימי חזר , אולי כי היה לנו עבר משותף והרגשנו נוח , אולי כי אני חושבת שהוא הגבר הכי מגניב שהכרתי וכשאני אומרת מגניב, אני אומרת את זה בנימה הכי ילדותית של נערה מתבגרת ומתלהבת. יש בו משהו שמשלב את הילד הרע פוגש בכוכב רוקנרול, יש לי הרגשה שהתחושה הזאת הדדית, כאילו כל צד מחכה להצבת הגבולות, מחכה שיסרבו לו , אבל אף אחד לא מוכן להיות הראשון שיעשה את זה, מחשש של מה השני יחשוב עליו. וכך נוצר בינינו חיבור שכולו נועד למימוש פנטזיות. שום דבר אינו טאבו, השפה שלנו הפכה למגרש משחקים מלוכלך ומופלא, הזמן הוא לא פקטור וגם השכנים מסתבר. איתו למדתי שיש דבר כזה סקס סמים ורוקנרול (המוזיקה עשויה להשתנות בהתאם למצב רוח )

לא היו לי הרבה פרטנרים באופן מפתיע, אבל המשמעותיים שבהם, היו אלו שגם אם אהבו וגם אם לא, אהבו סקס, מתחו גבולות, הרשו לעצמם לבקש, לדרוש, להתעקש ,לתת מעצמם, לענג, ללמד, ללמוד, ללכת עד הסוף, בלי בושה, בלי היסוס, בלי פחד.

איתם למדתי כל מה שאני יודעת בינתיים, להנות.

כשהכרנו הוא כבר היה גרוש ואני בסיומם של נישואים מקרטעים.

כשעברתי את תהליך הפרידה הוא התרחק ממני כממצורעת, אז לא הצלחתי להבין את זה

אצלי התהליך לא היה מלווה בכאב וקושי, לא מבחינת הלב בכל אופן, אצלו זה היה מאוד שונה הפרידה שלי העלתה בו שוב את הזכרונות.

את הכיפור עשיתי אצלו. אחי קפץ עם סרט החתונה שלהם.

"אני חושב שאני מוכן לזה שוב" הוא שיתף אותי כשאחי חזר לאשתו הצמה

"באמת? בא לך שוב את כל הבלאגן הזה? אני מרימה אליו גבה

"כן. אני מוכן שוב לשמוח ככה"

את לא רוצה להתחתן?

זו שאלה שאני שואלת את עצמי מדי פעם ונשאלת לא מעט

מכל החברים שסובבים אותי שהתחתנו, מעט מאוד נשארו נשואים ומעטים עוד יותר מאושרים בחיי הנישואים שלהם

אני יודעת על הבגידות, על ההתדרדרות בחיי המין, על הריבים, על התסכולים

אני שומעת את התירוצים: ילדים זה מעייף, אין לנו דקה לעצמנו, ועוד מיליון

המועדף עליי היא/הוא החבר/ה הכי טוב שלי

הדרך היחידה לשרוד חברות אפלטונית היא כשהאדם מולך הוא החבר הכי טוב שלך, שאין שום מתח מיני בין שני אנשים שאוהבים זה את זו, אז כשבן הזוג שלכם הופך לחבר הכי טוב שלכם, זה נורת אזהרה בגודל של מדינה קטנה , לסיומה של אהבה רומנטית, לתחילתה של הזנחה עצמית וזוגית.

אז אני שואלת שוב: האם אני רוצה להתחתן שוב?

אני ללא ספק רוצה זוגיות שוב, אני בפירוש אשמח לשקול גידול ילדים (בין אם ביולוגים ובין אם לא)

אני בטוח לא אבחר מרצוני לעשות חתונה עם מאות מוזמנים, קייטרינג ועוגת קומות, למרות שאם בן הזוג שלי יתעקש אני אהיה מוכנה להתפשר 

אך משהו בי מאמין שחתונה היא טקס ארכאי, הבטחת הלנצח ולעד לא ריאלית בעיניי

לעומת זאת הייתי שמחה לערוך חוזה שכירות לשנה עם אופציה להארכה, בתום השנה בני הזוג מתיישבים לארוחה רומנטית ומתדיינים על המשך החוזה

האם שני הצדדים מרוצים מהעסקה? האם הצרכים שלהם נענים הן נפשית והן מינית? האם הם עדיין אוהבים ומאוהבים?

איזה שינוי הם היו רוצים לראות בשנה הקרובה? אילו יעדים הם מעוניינים להגשים? מה הם מוכנים לתת ולהקריב על מנת להישאר ביחד?

וכך כל שנה לשארית חייהם המשותפים הם יצטרכו להאריך או לסיים את חוזה השכירות, להתאמץ באמת מתוך ידיעה שיש ליחסים תאריך תפוגה ואם הם לא יתאמצו דרכם המשותפת תסתיים.

אני לא מאמינה בנישואין, אני לא חושבת שזו דרך שהוכיחה את עצמה 

אני כן מאמינה באהבה ואושר זוגי ואני מאמינה שברגע שמצליחים לסטות ממסלול העדרי שסללו לנו אלו אשר כשלו בדרך, ניתן לגלות דרך חדשה שהשיג את המטרה הזאת

אני משתדלת שלא ליצור חיים וירטואלים, לא רק במקום הזה, אלא בכלל בחיי

לא הכרויות באינטרנט, לא חברויות מזויפות בפייסבוק, לא סקס וירטואלי ובודאי לא חברויות וירטואליות

יעידו על כך אנשים שניסו ליצור איתי קשר כזה או אחר (בעיקר אחר) לרוב אני מסננת ,אך אם נוצר בי עניין כלשהו אני ממהרת להיפגש ולקבוע אם יש לי רצון להתחבר איתם או לנפנף אותם מחיי בכל תירוץ אפשרי.

מעטים היו האנשים, גברים ונשים שהצליחו לשמור את העניין שלי בהם אחרי מפגש, אלו שיצרו את האפקט הזה, ממשיכים לקחת חלק פעיל וחשוב בחיי.

אני נמנעת משיחות "סקסיות" באופן גורף על אף נסיונות לשכנוע. 

גברים שכותבים לי הרבה פעמים, לא תמיד (אלו שלא, יודעים מיהם) מניחים שמאחר והכתיבה שלי מינית, יהיה קל להכניס אותי למיטה, בין אם במציאות ובין אם וירטואלית. גם בחיי "האמיתיים" זה לא פשוט כמו שזה נראה. ואין לי שום רצון, סיבה או עניין לחפש את הסקס שלי באינטרנט.

אני מאמינה שמאחוריי מסך ומילים כתובות אנשים מאמצים לעצמם דמות, שלרוב אינה תואמת את מציאות חייהם, בהקצנה לכיוון כלשהו

כי לרבים הכתיבה היא מפלט וצינור לכעס, לתסכול, לפנטזיות, לכאב, לשיגרה, זה המקום היחיד שכל אחד יכול לבחור לעצמו פרסונה .להיות גיבור או עלוב נפש או אהוב, או שנוא בלי קשר למיהו בחיים שלו. אין לי ספק שהרבה בלוגרים פופלאריים שממהרים לפאר את עצמן ומעלליהם, הם אנשים קטנים ודחויים שהפורמט הזה נותן להם הרגשה שהם חשובים ולהפך, אני בטוחה שהרבה מהמדוכאים הם אנשים רגילים שמחפשים שחרור למחשבות אפורות שאין להם למי או איפה להוציא אותם.

בישרא, גם בגלגול הקודם שלי פה, ואני מניחה שבכלל בסביבה של אנשים שחושפים את נימי נשמתם, נוצרת סקרנות אצל הקורא להדביק פנים ושפת גוף למילים, בעיקר לאחר שנוצר דו שיח של תגובות

יש לי קוראים ונקראים שאני יכולה לדמיין את עצמי יושבת מולם לשיחה 

עם כל אחד מכם יש לי תפאורה שונה ושיחה אחרת

עם אחת אני אשמח לשבת לשיחה ארוכה בבית הקפה הקבוע שלי שמשקיף על התיאטרון הלאומי

עם אחר הייתי רוצה לשתוק בבר אפלולי מצויידים בבקבוק של וויסקי ועשן סיגריות

יש אחת שהייתי רוצה להחליף איתה רשמים על גברים

ואחרת על חוויות סקס מטורפות

יש אחת שהייתי רוצה לגדל ולטפח 

ואחד שהייתי מעוניינת לעטוף בחום ואהבה

הקושי במפגש איתכם, מעבר לאנונימיות שהרבה מהכותבים שומרים עליה בקנאות, הוא הפחד. פחד אמיתי מניפוץ הדמות שכל כך התאמצתם לבנות בכתיבה.

לא יצא לי להכיר בביצת הבלוגים כותב שדמה לדמות שלו, אני רוצה להאמין ולהגיד שעינב בחיים האמיתיים היא בדיוק אותה עינב בחיים הוירטואלים, כמובן שיש בי עוד צדדים ועוד רבדים שאולי רק מי שקורא אותי מבלי לפספס אף פוסט מכיר ומבחין בהם, אך רובנו ואני מכלילה את עצמי בזה, קוראים רק את מה שקופץ לנו בעיניים, בין אם בכותרת הפרובקטיבית ובין בשורות הקצרות בתחילת המקטע. ובכך אנחנו תוחמים אחד את השני להגדרות.

ולמרות שאני יודעת ולמודה, יש מכם כאלו שאני מתפתה להכיר. מוזר.