ואו. אני זוכרת שהייתי יושבת על ספסל עם חברה אחרת כל פעם ומדברות על העתיד, על איך נמצא את האהבה שלנו, אהבה, חתונה,
בית, ילדים, כלב, קריירה...
אני מרגישה כאילו שזה קרה רק לפני כמה ימים והינה כבר שתי חברות שלי התחתנו.
הרבה מהחברות שלי כבר עם חבר איזה שנה/מאורסות ואני מרגישה כמו רווקה זקנה.
תמיד אמרתי שאני רוצה להתחתן ולהביא לעולם ילד בגיל צעיר מאוד (באתי ממשפחה כזאת שהכל אצלכם הולך מהר מדי)
ועכשיו ההפך...לא רוצה להתחייב לשום בן אדם מהפחד הדפוק הזה ששרוט לי בראש אבל אני כן רוצה ילדים, לפחות אחרי הצבא.
לפעמים אני מרגישה כאילו שאני אשאר רווקה לתמיד כי אני לא בנויה לאהבה. לא יודעת בכלל מה זה אהבה, אך פעם לא יצא לי
להכיר את המושג הזה. לא אהבת משפחה ולא מבחינה "רומנטית" ולא יודעת אם אני אקבל אותה בכלל.
אני מפחדת להתאהב, כל פעם שמתחיל אצלי קטע עם מישהו אני ישר דוחה אותו ואם זה עם ידיד טוב אני מנתקת איתו את הקשר.
אני מרגישה כמו בן אדם נוראי.
אני מפחדת שהוא יכיר אותי יותר לעומק ולא יקבל אותי איך שאני ויעזוב אותי. גם כן מי אוהב בנות שמנות ומכוערות כמוני אז בכלל...
ולמה אני רוצה ילד? אני רוצה שיהיה בן אדם אחד או שניים שאני אוהב אותם הכי שבעולם, שאשקיע את כל כולי בשבילו,
אעבוד קשה בשבילו ואטפל בו ואגדל אותו ואדע שהוא יאהב אותי בחזרה ויעריך אותי.
כי זה מה שבעצם חסר לי עכשיו. כל כך חסר לי.
אני לא מאמינה שאני גם עוד מעט מתגייסת, ביולי. קצת לחוצה מזה אבל יהיה בסדר.
יצא לי לחשוב על זה שאני כל כך מתגעגעת לעבר, לחברים הקודמים שלי שחלק מאוד גדול מהם התדרדר לסמים לצערי,
לצחוקים האלו ולשטויות ובמיוחד לחברה אחת שכשהיא עלתה מקזאחסטאן לפה ישר התחברתי אליה והייתי כל כך מחוברת
אליה והרגשתי כאילו שהיא אחותי והייתי מוכנה לעשות בשבילה הכל, כמובן כשסיימנו את החטיבההיא דיי ניתקה איתי קשר
והיא השתנתה מאוד וגם היחס שלה כלפיי ועד עכשיו אני לא יודעת מה הסיבה. אחר כך הכרתי חברה שלה שגם אליה התחברתי
אבל אחרי זמן מה היא נהייתה כמו הראשונה. אני מרגישה שהן ממש צבועות אליי - רואות אותי ומחייכות ואז מלכלכות עליי מאחורי הגב.
ואני כל כך מתגעגעת לצוות הקודם שלי בעבודה הראשונה במלצרות! לא תמצאו אנשים כאלו בשום מקום.
לא נורא...חברים באים והולכים.
לפעמים עדיף כבר להיות לבד.
פירסומת לסמים חחחחחח
בבלוג זה
בכל הבלוגים
