זה היה מוסכם ששתינו נמשיך הלאה.
ידעתי שזה נגמר סופית ואין לי עוד למה לצפות, ולמרות זאת ציפיתי. אני תמיד מצפה מעבר למה שמותר לי, ואז החיים נותנים לי כאפה בפנים.
למה למרות שגם אני כביכול המשכתי הלאה, כשפתאום הבנתי שהעניין ממש הסתיים בצורה הדדית זה כאב לי כל כך?
"הכרתי מישהי אתמול.. שמעי, אני חייבת לזוז. אבל נדבר!"
תמיד יש סלע בגוף. סלע כבד, איפושהו באיזור החזה. ויש חבל דק שמחזיק אותו שם למעלה.
ברגעים כאלה החבל נקרע והסלע נופל מהר מאוד וחזק מאוד למטה, לתחתית הבטן. זה כואב בתחתית הבטן, כי זה כמו בום גדול שמעורר את תחושות הפחד או הקנאה, הוא מעורר צמרצורת.
הסלע שלי עדיין למטה, החבל קרוע. הוא עדיין בתחתית הבטן, לא עלה. הוא נהייה כבד פחות ופחות כי התרגלתי, אבל הוא עדיין שם.
תמיד בדברים שקשורים אלייה החבל מחליט להקרע פתאום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חד תאית