"אין טעם לטפל באנשים אם הבעיות שלהם נכנסות לך ללב, כי אז אולי טיפלת בנפש של מישהו אחד, אבל קילקלת של אחר. האחר היא את."
"אז מה אני אמורה לעשות? לראות את האנשים שהכי קרובים אליי במצוקה ולא לעזור?"
"מה פתאום. תעזרי. אבל אל תשכחי לעזור גם לעצמך ואולי לקבל מהם קצת עזרה. את נוטה לחשוב שאת יכולה להתמודד עם הכל לבד. שהכל יכול להיות על הכתפיים שלך ותתמודדי עם הבעיות האישיות שלך בכוחות עצמך."
"כי אני יכולה להתמודד בכוחות עצמי! עובדה-"
"תאמיני לי שלא. אף אחד לא יכול."
רציתי להגיד לה שאני לא יודעת אפילו איך להתחיל לבקש עזרה. שאני לא מכירה הרבה מלקבל עזרה נפשית. רציתי להגיד שאני מפחדת להתקרב יותר מדי לאנשים ולהתאכזב מהם. ושבעצם בזמן האחרון כבר קצת נמאס לי להחזיק את הבעיות של כולם על הלב ולהתמודד איתן כי יש לי הרבה בעיות
משל עצמי גם ככה. רציתי לספר לה שאני מרגישה שאין כבר מקום אפילו לסיכה אחת בלב שלי לעוד סיפורים והתייעצויות ושיחות נפש בהפסקה ושאם אני אשמע על עוד תסכול אחד של בן אדם אני אתפוצץ לרסיסים.
אבל אף אחד לא יראה שאני מתפוצצת. כי אני אהנהן, אחייך ואמצא לו פתרון והוא לא יראה את הפיצוץ הגדול. אני אתפוצץ בפנים, בשקט. כמו שלמדתי לעשות.
אבל לא אמרתי לה את כל זה. כי התפקיד שלי זה להקשיב. ובעיקר להכיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חד תאית