מציאות נפרדת

האם המחשוף הזה מספיק גדול בשביל תמונת פרופיל? טוב נו, אני אשים...

יוצאת מהפייסבוק. חוזרת. מההה לפני 12 דקות ורק שלושה לייקים?! אני אתייג את עצמי.

יוצאת מהפייסבוק. מהההה ארבעים דקות ורק 5 אנשים אוהבים את זה?! מה לעשות??

מעניין אם האקס ראה את זה..

נכנסת לפרופיל של האקס. איזה אפס, רק 4 לייקים על סטטוס.

טוב נו מהה? אשתף את התמונה. התראה. לייק. שיט, היא עשתה לייק בשיתוף ולא בתמונה. מה עושים??

הסתבכתי.

עצוב שהפרופיל שלנו בפייסבוק הפך לתעודת הזהות שלנו. עצוב שכמה שיותר לייקים שיש לי בתמונת הפרופיל מראה עד כמה מקובלת אני.

רוב הזמן שאנחנו מבזבזים על פייסבוק, הוא על הסתכלות בפרופיל שלנו. ואני שואלת את עצמי איך. איך אתר אחד הפך לדבר כל כך חשוב בחיים שלנו. איך זה שכל התדמית שלנו בנוייה על הפרופיל בפייסבוק.

פעם ידענו על מערכות יחסים לפי שמועות. בשביל לשתף אחד עם השני תמונות היינו שולחים אותן במייל וכדי לדעת עד כמה מישהו מקובל היה לפי כמה אשכרה חברים יש סביבו, לא כמה מכרים יש לו בפייסבוק או כמה לייקים יש לו על התמונת פרופיל.

פייסבוק זה לא רק דבר רע, יש המון דברים נהדרים בפייסבוק. הוא נוח, עוזר לשמור על קשר עם חברים, מחבר בין אנשים ובאמת דרך קלה ומהירה לתקשר. אבל הוא הופך לדבר רע שהתדמית שלי בו הופכת להיות כל כך חשובה לי ולחברה. אם יש לי מתחת ל20 לייקים אני לא שווה התייחסות ואם יש לי 60 לייקים אני מלכה.

הפייסבוק מכריח אותנו להיות מקובלים ואם לא, לשנוא את עצמנו שאנחנו לא. הוא מכריח אותנו לתת כל פרט על החיים שלנו ולשים את הכל בדף אינטרנט שכל העולם יכול להגיע אליו. להרבה אנשים הפייסבוק לא מאפשר פרטיות בכלל, מאחר שהם פשוט מעדכנים סטטוס כל שעה.

הפייסבוק ממכר, והוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו.

אני יכולה למחוק את הפייסבוק, נכון. אבל נסחפתי גם אני לאובססיית הלייק הזאת, לצערי. because if you can't beat them, join them

והפייסבוק אותנו כבר ניצח.

זה היה מוסכם ששתינו נמשיך הלאה.

ידעתי שזה נגמר סופית ואין לי עוד למה לצפות, ולמרות זאת ציפיתי. אני תמיד מצפה מעבר למה שמותר לי, ואז החיים נותנים לי כאפה בפנים.

למה למרות שגם אני כביכול המשכתי הלאה, כשפתאום הבנתי שהעניין ממש הסתיים בצורה הדדית זה כאב לי כל כך?

"הכרתי מישהי אתמול.. שמעי, אני חייבת לזוז. אבל נדבר!"

תמיד יש סלע בגוף. סלע כבד, איפושהו באיזור החזה. ויש חבל דק שמחזיק אותו שם למעלה.

ברגעים כאלה החבל נקרע והסלע נופל מהר מאוד וחזק מאוד למטה, לתחתית הבטן. זה כואב בתחתית הבטן, כי זה כמו בום גדול שמעורר את תחושות הפחד או הקנאה, הוא מעורר צמרצורת.

הסלע שלי עדיין למטה, החבל קרוע. הוא עדיין בתחתית הבטן, לא עלה. הוא נהייה כבד פחות ופחות כי התרגלתי, אבל הוא עדיין שם.

תמיד בדברים שקשורים אלייה החבל מחליט להקרע פתאום.

להיות מאושרת באמת, ונמאס לי מהצגות .

אני יודעת שאני חופרת, אם יש מישהו שקורא פה בקביעות מסויימת. אבל זאת תקופה מגעילה, וזה לא עובר. אני מצטערת שאני חוזרת על עצמי, אבל קשה לי כרגע. וגם על כל הרחמים העצמיים האלה אני מצטערת.

למי אני מצטערת בכלל? מה זה הרצון האידיוטי הזה לתשומת לב?

אוף. נמאס לי ממני.