אמרתי לך חוף ללא יםםם !
בשיחות הרבות שאת מדברת עם עצמך אני אמרתי לך !
את מסוגלת. את יכולה.
איי דיד איט !
שיעורי מגמת התיאטרון החלו, ואיתם כמובן החלק המעשי. ואני התחלתי ברגל ימין !
השיעור הראשון בתיאטרון בעיקר צפיתי. ספגתי וקלטתי.
בשיעור השני בתיאטרון, אחרי שכל אחד הופיע עם המשימה שלו (הלך לי מצויין!), היה לנו זמן לעוד משחק אחד.
מי שלמד תיאטרון בטוח מכיר אותו, שני מתנדבים צריכים לנהל שיחה על נושא מסויים כשכל משפט מתחיל באות לפי סדר הא'-ב'.
ואני, בלשון המעטה, לא מחבבת אימפרוביזציות. צריך להיות ...ספונטניים. בעע ! צריך לקפוץ למים העמוקים ולסמוך על עצמך שתהיה מוכן.
מטאפורית זה הבעיה הכללית בחיי. לקפוץ. ללכת על זה. לסמוך על עצמי.
בשיעור הראשון ראיתי איזה מביך זה כשאין מה להגיד, כשאתה נבוך, כשאתה לא מודע לשפת גוף שלך..
אבל בשיעור השני לא חשבתי. הכרחתי את עצמי להרים את היד ולשם שינוי לא להיות הקהל. לקבל את העובדה שאולי אני אטעה,
שאולי יהיו שתיקות מביכות ומבוכה כללית-ושכל אלו מבורכים כי ככל שאעשה את זה יותר כך אשתפר יותר.
אבל זה לא קרה !! לא הייתה שתיקה לרגע אחד ! אני והפרטנרית קצרנו מחמאות על שיתוף הפעולה ועל איך שנכנסנו לדמות ואיך שדיברנו
על הנושא ואיך שהיה התחלה וסוף ו..אני גאה בעצמי.
אני הוכחתי לעצמי שכשאני נותנת לעצמי הזדמנות, אני מצליחה.
חוף ללא ים לא טפט! לא עוד !
לא עוד קהל, לא עוד מבקרת של אחרים ושל עצמה.
אני חברה לעת צרה, אני מורה לעת מבוכה, ועוד כל מיני מנטרות בכל ספרי הייעוץ שהספקתי לקרוא בחיי.
הגעתי למסקנה, שקראתי כל כך הרבה. ספגתי כל כך הרבה. "לא אני צריכה ללמוד עוד קצת ואז אני אפעל..", "לא אני לא מספיק מרגישה בטוחה עם זה כרגע.."
ולא הבנתי, איך אחרי כל כך הרבה ספרים, כל כך הרבה מאמרים, איך אני עדיין לא החזון הנעלה ביותר שלי על עצמי.
ובאחד מהספרים שקראתי כתוב שאני כבר החזון הנעלה ביותר של עצמי. אני כבר יודעת כל מה שאני צריכה לדעת, ואני רק צריכה להפגין את זה.
להראות לעולם מה אני יודעת.
ובנימה אופטימית זו,
מי ייתן ובשנה הזו כולכם תקפצו למים ותסמכו על עצמכם שאתם כבר מה שאתם רוצים, שאתם מעצבים ובוחרים את מי שאתם רוצים להיות במקום לגלות את זה, שתהיו החזון הנעלה ביותר שלכם על עצמכם, שתמיד תשמחו ותאהבו ואל תבזבזו את החיים על..שטויות.
החיים ע"פ שטויות.
שלכם,
חוף ללא ים.