חייב לומר:
אני
חשבתי הרבה אם לפרסם את הפוסט הזה, גם כי הוא מאוד פרובוקטיבי ואני מקווה
שלא הכנסתי יותר מידי פרטים שיכניסו אנשים לטראומות, וגם כי הוא נוגע בנושא
מאוד אישי ורגיש. לבסוף החלטתי שעליי לפרסם אותו, בכך אקבע סוף לכל זה, זה
היה, וזה הסתיים. כשזה עולה לפה, זה אומר שזה מאחורי וזה נגמר, וזאת הפעם
האחרונה שאעסוק בזה. (לא הקשר שלי ושלו-הקשר מחזיק עד היום, רק הנושא הזה,
אני לא רוצה להתעסק בו יותר).
אז הנה.
זכרונותי ממנו(ממני).
לא משנה מי הוא היה, במה האמין, ואיפה
עמדו הגבולות שלו לפני שפגש אותך- אותם דברים שניבנו במשך שנים של בעיקר סבל נפשי
ולחץ עצום, הכל נישבר יום אחד, או שמה אומר- לילה אחד. אתה יכול לנחש איזה לילה בדיוק?
הוא לא רצה שזה יקרה, הוא מעולם לא חשב
שזה יקרה, ורגעים לפני חשב שיכול לעצור את זה. הוא נכנע, למענך. הוא ידע שאתה רוצה את זה, והיה מודע
לכל השאר. זה למעשה היה דיי נהדר בשבילו, התחושה הזאת. שני
גברים רוצים אותו באותו הזמן, הם אפילו, בנקודה מסוימת, נלחמים עליו. הוא כל כך
רצוי, כל כך שווה. באותם רגעים הוא הרגיש הכי יפה ומדהים עלי אדמות. הוא היה
מאושר, ואפילו הכאב שתק. התחושה הזאת, שני גברים מנשקים את הגוף שלו. האורח מנשק
אותו, אבל הוא רוצה אותך, רק אותך. התחושה הזו הייתה עילאית בשבילו, ששניכם
רוצים בו.
מדהים,
הוא פשוט מדהים.
כשהכל ניגמר, דברים התחילו להתחבר. שלושה גברים שוכבים על המיטה, הוא ושניהם לצידו.
מתנשמים, מלטפים אותו בעדינות, האורח אומר לו שהוא משהו מיוחד, והוא צוחק. הוא
מביט אליך ואתה מחזיר לו רק מבט שאומר שאתה אוהב, אפילו שלא תגיד את זה בקול עוד
זמן מה... כולם מזיעים מניחים את הראש בכבדות. אתה בחצי ישיבה לצידו, מלטף את הגוף
שלו. קר לו, והדברים שקרו רגעים ספורים קודם רצים פתאום המהירות בראש. הוא הרגיש
מלוכלך פתאום, רצה לברוח משם.
"אני חייב מקלחת." הוא אמר.
"למה, אתה סקסי ככה.." טען
האורח.
"אני הולך להתקלח, תן לי מגבת"
הוא הפציר בך, והלך.
הוא עמד במקלחת, כבר בוקר... הוא שאל את
עצמו כמה זמן עבר. המים זרמו על הגוף הרועד. הוא הקשיב לגוף שלו שזעק, כאב. המים
קרים, וכך גם האוויר החורפי, מהחלון הקטן רואים את הזריחה. הוא הביט בשמש, היא לא
חיממה- רק צפה באופק.
'מי אני?'
הסתובב והצמיד את המצח אל הקיר הקר. המים
זורמים על הגב ומטפטפים למטה. הוא הביט מטה וראה את המים עושים ספיראלה על הרצפה
וזורמים את חור הניקוז. 'זה מה שצריך לקרות לי, אני צריך להיזרק חזרה לחור שממנו
באתי ולא לצאת משם אף פעם' הוא העניש עצמו.
'מי אני?' הוא שאל שוב, הפעם בלחישה אל תוך חלל
החדר. אריכי הקיר לא ענו, ולא המים, אפילו השמש שתקה במרחק. הוא עמד לבד בחדר קטן,
קר ורטוב, וכל מה שיכול היה לשמוע הוא טפטופי המים. שניהם שם בחדר ליד. 'הם בטח
מתמזמזים שם, או צוחקים על איזה נער שעשועים מוצלח מצאת לעצמך'. הוא פתאום רצה
להפוך כל זיכרון עליך לכאב, כדי שלא ירצה להיזכר לעולם.
'לברוח, לצאת מכאן, למות במקום...' הוא לא
רוצה להראות את הפרצוף שלו, לא היה מסוגל להסתכל לך בעניים. במבט ראשון אפשר היה
לומר שאלו מים על הפנים- רק הוא הרגיש את הצריבה בעניים, את הדמעות. כאן, בחדר
הזה, אף אחד לא יראה ולא ישמע. אבל זה למעשה מה שהוא רצה שיקרה, שתיכנס תיראה אותו
ותבין הכל בלי מילים, פשוט תחבק אותו. הוא פחד, עדיין הרגיש את הכאב
בירכיים. הכאב הזה, הוא הוכחה. זה אמיתי, זה קרה, ואין דרך
אפילו להכחיש את זה.
'מי אני?' הוא הקשיב לגוף שלו, והוא המשיך
לצעוק. הוא הרגיש שהבן אדם שהוא הכיר איננו, האדם שהוא הכיר נעלם- הוא נשבר. וכל
מה שנותר לו הוא הדמעות, והכאב הזה- זה קרה, זה קרה והוא נמחק.
הוא לא רצה אף אחד מלבדך, הוא רצה להיות
רק שלך, ושלך בלבד. כשנשארתם רק שניכם שוב השבור ביקש לאסוף את רסיסיו, אבל רק
הרגיש שבור יותר. במילותיך הוא חיפש נחמה, הוא מצא קצת אור- רק מספיק כדי לשרוד
כדי להישאר חי למרות הסדקים והרסיסים החסרים. אהבתם פעם נוספת, רק שניכם הפעם. וזה
מה שהוא רצה, רק שניכם.
פעם ,לפני שידע את שמך, הוא שאל את עצמו,
'למה בעצם לא אוכל לאהוב יותר מאיש אחד בכל פעם, פוליגמיה הם קוראים לזה?'.
בהמשך כתב במחברת השחורה,”Only the two of us, it must
be only the two of us” . המחברת שומרת סודותיו, בה
כתב כבר אין ספור משיריו, אין ספור מילים ואותיות. אחרי אותו הלילה כתב בה פעם
נוספת. הוא הרגיש ריק, שבור ומבוהל. הוא לא חשב שמשם זה יכול להתפתח לכיוון טוב.
הוא חשב ששוב ייזרק לחשכה של עצמו. באותו הרגע הוא כבר היה בתוכה, בתוך החשכה,
והמפלצות שלו ערות ומכרסמות אותו מבפנים, אבל מעט האור שעוד נותר לא נתן לא להיאכל
חי.
והוא כתב, רק כך הרגיע מעט את המפלצות
שבפנים, הצווחות שלהן והכאב שהן גורמות.. הוא מאבד את עצמו, הוא משתגע הוא רוצה
לצעוק אבל הוא שותק, כי מי בכלל ירצה לשמוע, מי לא ישפוט ופשוט יחזיק אותו חי?
והוא כתב:
Empty words of happines
Blank images of hope
Painless body holds my loveless soul
Alone and breathless
Dreamless, just for now
Somewhere far behind
Tears of blood left no place to hide
Nowhere to run
Am I your beloved, sobi?
or not to be?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TsukiShiro