Journey to Paradise

החלתתי להמשיך באותו ז'אנר כמו באחד הפוסטים הקודמים שלי, וזהו ההמשך.

ריק

זה היה הרבה יותר פשוט אחרי כל מה שקרה כשהייתם שלושה, או לפחות כך היה לו נדמה.

הוא היה שם איתך, דיברתם והוא האמין שכל מה שאתה רוצה זה אותו. וכך זה המשיך, ימים הפכו לשבועות ועברו בנתיים שלושה חודשים מאז הכרתם. הוא הרגיש שהוא הולך על חבל דק, אבל הוא ראה אותך והמשיך ללכת.משהו היה חסר, אבל הוא האמין שבקרוב תיפתח, בקרוב תתחיל לאהוב. הוא לא ראה שהחיבור הרגשי היחיד ביניכם מתבטא בסקס. הוא סירב להאמין שמשהו לא בסדר.

הוא חזר הביתה וכבר חיכה לראות אותך בשבוע הבא, אבל במקום זאת ראה אותך רק כמעט חודש מאוחר יותר. הזמן הזה לבד היה אף הרסני יותר משהיה נדמה. הוא הרגיש שאתה מתרחק, הוא הרגיש את הקרירות אבל הנה נפגשתם, והכל בסדר. אומנם "בסדר" הוא רק עניין של הגדרה.

אותם ימים בודדים בביתך עברו מהר אך הוא נהנה מכל רגע, ביום האחרון הוא אפילו היה מאושר, לפחות בחלק מהזמן, הלילה קודם היה פשוט שטוף צחוק וכך גם הבוקר, ואז הוא הפך לגיהנום.

הוא עמד שם, על חומות עכו, והביט במים. הוא ראה את הדגים שוחים שם, בלי דאגות - כל עוד הם מסוגלים להתקדם במים הוא ישרדו. עד אז הוא היה שטוף כעס ותסכול, הוא רצה לפנות אליך להכות בכל מה שהיה בו ולברוח. לברוח, ולא משנה לאן - הוא ימצא. הוא הביט מטה על הקרקעית המזוהמת, וחשב כמה זה קל - לעשות צעד ושכל זה יגמר. לא עוד דאגות, לא עוד פחדים לא עוד מבטים נוקבים ממך ומהחברים שלך מחו"ל שמסתכלים עליי עומד שם ומביט אל סוף החיים.

זה כל כך קרוב

כל כך קל

לא צריך הרבה

רק צעד

צעד אחד

וזהו.

עוד רגע

'אתה מוכן?' הוא חשב לעצמו.

'מוכן?'

ואז אתם קוראים לו, הוא מסתובב ודמעה קטנה זולגת על הלחי. בגלל משקפי השמש נידמה שזו טיפת זיעה, ואתה לעולם לא תדע. לא תדע כמה קרוב הוא היה.

אותם השארת בחוף ואותו לקחת הביתה.

"אתה שונא אותי?"

"אני לא שונא אותך, זה לא בגללך.." הוא אמר, וחשב 'אולי אם לא היית מתלהב מחבורת הצ'רקסים ה"חתיכים" זה היה עוזר.. אני כזה קנאי?'

"אתה כועס שלקחתי אותך לטיול הזה?"

"לא. אני ארגיש טוב יותר אחרי מקלחת"

הוא נישאר לבד בבית שלך נישכב על הספה ובתוך הדממה שקע במחשבות.כבר לא היה מאושר, ולא שמח ואפילו הכלב שלך שכל כך אהב עיצבן אותו פתאום.

'אני לא רוצה שומדבר מכל זה, אני רוצה הביתה' מצד שני הייתה לו מחשבה נוספת 'אני רוצה לטייל איתם מחר, אני אוהב את המקום שאליו הם הולכים..'

עברה שעה והשקט הפך לרועם ומאיים. הוא הפעיל את הנגן ושר ביחד עם איימי לי. התעייף, לקח שמיכה מלוכלכת שהייתה בין הערמות וניסה לישון. שיחת טלפון שהגיעה אליו בישרה חדשות, טובות הוא חשב תחילה, רעות רגע אחרי כן. ראיון עבודה, ביום למחרת, שאותו לא עבר ובכך נחל פספוס כפול - הוא לא התקבל לעבודה וגם פספס את הטיול. לא היה במה להתנחם, אבל ביום למחורת באה השלווה.

הכל נרגע, הראש שלו שתק ומחשבותיו נחו. לא היה לו צורך בך או במקום האהוב עליו הכל פשוט נרגע. וכל מה שהיה בימים האחרונים הופך לוורוד ונעים וכל מה שהיה בשבילו סיוט מתמשך נעלם.