Journey to Paradise

בדממת לילה, במקום מרוחק בצפון, רק אני ואתה, והגברת הלבנה שצפה מעלינו כל הלילה. הימה פרוסה לפנינו, אורות טבריה משתקפים במים ונמתחים עד אלינו. גלים קטנים מגלים שזאת לא מראה עצומה, אלה אגם.

דממה.

והמחשבות שלי עוטפות אותי בקרירות בזמן שאתה ישן לצידי. אני תוהה על מה אתה חולם, ולמה אני לא מצליח לעצום עין. אני קם, נועל את הסנדלים שלך ומתחיל ללכת. שביל קטן לאורך הפארק שבו נישארנו ללילה, והקול היחיד הוא קול צעדי. ואם מישהו שמע את קולי, הוא שמע את הקול הפנימי, אותו קול שקרא לי לברוח בכל מה שיש בי.

והנה קרה מה שהיה צריך לקרות מהרגע שהכרנו, חזרת לחו"ל, ללימודים. בשלב כל שהוא חיכיתי שזה יקרה כדי שזה פשוט יסתיים ודי. אבל זה לא, ואנחנו מתקשרים למרות המרחק.. אבל לי אין יותר כוח לזה, לפחות לא בתדירות הזאת.. אני רוצה להיות לבד, לגמרי לבד. לא עוד גברים, לא עוד אטרף, לא עוד רדיפה אין סופית אחרי "משמעות", לא צריך סקס, ולא מגע.. לא עוד שקרים - במיוחד לעצמי. פשוט עזבו אותי לבד. היה לנו טוב ביחד, אבל זה כל מה שזה יהיה, זה לא נועד לעבוד. שנינו יודעים את זה, ובמיוחד אני. תמיד ראיתי את זה כ"נהנה כל עוד זה קיים" ומה שנותר עכשיו הוא לתת לחיה הגוססת למות.

אני מתוסכל, אני לא רוצה להתמודד. אני רוצה שהשיגעון הזה יעבור.

במשך כל הזמן הזה יחד, היו כאלה שחיפשו משהו מפליל המערכת היחסים הזאת, והיו כאלה שחושבים שאני צריך להצמד לזה עד הסוף. אבל מה אם אני מרגיש שהסוף הוא ברגע שעלית על מטוס? ומה אם הקבוצה הראשונה צדקה, וזה היה מעוות ולא נועד לעבוד?

עזבת וכעבור ימים ספורים אני שוב בדיכאון הזה. לא עושה דבר מלבד ההסתכלות פנימה, שמגלה אך ורק חושך בלי שום הבנות חדשות. ישן בשביל לקום לאכול ולחזור לישון.

 הכלום הזה..

ועכשיו כשאתה בחו"ל, אני מרגיש בצד השני של משוואת האובססיביות. אתה כל היום בסקייפ, מחכה שאתחבר, ובכל הזדמנות אנחנו מדברים, וכל מה שאני רוצה זה שתמצא לעצמך משהו לעשות, ותעזוב אותי כבר בשקט! כי זה שיש לך סקייפ לא אומר שאני צריך להקשיב כל היום למלמולים שלך על הפרוייקט שאתה עובד עליו, ולשירה המזעזעת שלך שקורעת לי את הרמקולים. ובכלל, למה אני צריך להיות תקוע לך בתחת כל היום?

כאילו..

אתה שם אותי ברקע כדי להרגיש שאני שם איתך, אבל אני לא! אני פה, מאות-אלפי קילומטרים ממך, ומעצבנת אותי האשליה שאתה מנסה לחיות. אם הייתי שם באמת זה היה מרגיש לי לגמרי שונה, אבל במקום זה.. במקום זה אתה אובססיבי לגבי לשמוע ממני, כדי להיות בטוח שאני עוד "איתך".. שעוד לא החלטתי לעזוב בשביל מישהו אחר... אני לא מתכוון "לעזוב בשביל מישהו אחר" כי אני לא רוצה אף אחד! ואני כועס כל כך כל הזמן...

אולי זה עוד יעבור לי, אני ארגע וארגיש יותר נוח עם זה... ואז אני אוכל לחכות לראות אותך בינואר.. אבל עד אז.. אני כל כך כועס ומתוסכל...