הפרקים הקודמים:
פרק ראשון
פרק שני
פרק שלישי
פרק רביעי:
הוא שלח לך הודעה בעודך שם, במרכז הארץ. הוא רק רצה לראות אותך, וזה
מה שהוא שלח. הבגידה של יום האתמול, גרמה לו להרגיש שוב כמיהה אליך. הוא הרגיש
שאחרי סקס חסר משמעות, הוא רוצה את האדם שאהב, או לפחות אהב להיות איתו.
כשלבסוף ענית, התגובה שלך העלתה חשד, הרימה גבה, והוא התחיל לפחד.
ובכל אופן קבעתם להיפגש ביום רביעי.שלושת הימים הבאים היו קשים למנטליות הפגועה
שלו. ולקראת יום רביעי, הוא הבין ואף השלים עם העובדה שהוא הולך לאבד אותך. הנחמה
היחידה הייתה שהיה אמור לאבד אותך חודשים קודם.
אספת אותו, ובראש שלו התנגן שיר של עברי לידר, בעצם שורה אחת בודדת
ממנו. הכל היה ממש כמו בשיר. אתם נוסעים את הדרך הארוכה אליך, ושותקים ואותה שורה
מתנגנת לו בראש, פעם אחר פעם.
"אהובי מחזיק בהגה, ושותק.."
אחד הדברים שהכי אהב בבית שלך, הוא הקרבה לשטח של השכנים, שמאוכלס
בסוסים. הוא אהב אותם, והם אהבו אותו. באותו היום הוא בא להיפרד מהם, בידיעה שזאת
הפעם האחרונה שיראה אותם. הוא עמד בחשכה וליטף את הסוס החום. ודיבר אליו
כאילו הוא הבין, ואולי הוא הבין.
"היה לי טוב" הוא אמר. "ועכשיו זה הולך להסתיים".
"אני אתגעגע אליך, אומה.." הוא לחש עם מבט עצוב. "אולי
עוד נתראה, אבל בינתיים.."
הוא חזר פנימה, ואז פלטת את זה. זה היה אמור להינעץ כמו אלף סכינים,
אילו לא יום שישי האחרון, שבו היה עם מישהו אחר.
"אני כבר "החלקתי".."
"מה זה אמור להביע..?"
"אנחנו צריכים לדבר" ענית.
זה הכאיב מעט, אבל הוא היה מוכן לזה, הוא היה מוכן לסוף. הוא כבר ידע
שזה ניגמר. אומנם באותו ערב הלכתם לישון בלי לדבר.
'זה ניגמר..' הוא חשב לעצמו עוד פעם לפני שנירדם. זמן קצת לאחר מכן הפך החדר לאשליה בתוך ראשו, הוא שקע בעולם של חלומות, העולם ששייך רק לו.
ביום למחרת השיחה נדחתה ונדחתה, אבל לבסוף הגיעו אליה השניים. לא היית
מוכן להגיד עם מי בגדת בו, בטענה שהעולם קטן. כל זה קרה באותם שבועות בהם לא
התראינו, וזה הראה לו כמה אדם חלש אתה. העולם בהחלט קטן. נשארנו באותה מיטה ואותו
חדר, עד היום למחרת. הוא רצה שתיראה פעם אחרונה מה הפסדת. והמגע שלו היה נעים כמו
שלא היה מעולם, והסקס היה טוב מאיי פעם. והכל נגמר בתמונות מעורפלות, כשנרדמתם לבסוף.
ברגעים האחרונים שלכם יחד, ברכב שלך, הוא אמר משהו שהיה צריך פשוט
לסגור את זה, אל אף שבסוף כל מה שיצא הוא "אז זה ניגמר...?"
"אנחנו יכולים עוד להיפגש מידי פעם.." ענית לו.
"אבל נפרדנו."
"נפרדנו..? לא באמת
היינו ביחד."
זה, זה באמת כאב לו. הוא אסף את עצמו, ויצא מהרכב.
"טוב, אז ביי" הוא אמר, עם קרירות בקולו. כזאת שקיררה את
הכל אפילו ביום החם הזה.
הוא הלך לתחנת הרכבת, ונעלם בקהל. עוד הביט על הרכב שלך מתרחק, וחשב
לעצמו שלא יראה יותר את הרובר הבלויה שלך.
יום שישי הזה, הוא רצה לשכוח את הכל. הוא השתכר במועדון, ופגש מישהו
רנדומאלי. לבסוף כשחזר לביתו, מסריח מסיגריות שלא עישן, דביק מזיעה ומלוכלך באופן
כללי, הוא פשוט נירדם.
כשהתעורר הלך למקום שלא היה בו כמעט בתקופה שלכם יחד, שם היה אדם
מקסים. ובאותו יום ההערכה שלו כלפיו גדלה במימדי ענק. הוא היה אותו אחד שאיתו בגדת
בו, והוא סיפר לו הכל.
הכעס שלו לבסוף השתחרר כשחזר הביתה, וצעק עליך בסקייפ. ברוב עליבותך ,
התגוננת בתירוצים שחוקים וזה לא היה משנה. התחננת להזדמנות להסביר את עצמך, אבל גם
זה מעולם לא קרה, למרות שהוא הסכים תחילה.
זה ניגמר.
היה, וחבל שהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TsukiShiro