Journey to Paradise

אז אולי לא מצאתי מקום שירגיע את המחשבות, ולא אחד שיניח לי להיות וידאג.. גם לא חבר חדש, וגם לא שום תועלת.. רק מקום שקט עם בריזה וקולותיהם של עורבים, ובעיקר דממה אין סופית בקצה העיר...

אז מה כן מצאתי מאז שהתחלתי ללכת לפסיכולוגית..? פינה שקטה בין המשוגעים לבית הקברות, שם אוכל פשוט ללכת, כשאצא להליכה כדי לשכוח את מה שעובר בבית, ולו לזמן קצר.. לברוח..

אני בורח, כל הזמן.. כמה פעמים היה לי טוב, ורציתי לברוח ולהיעלם? כמה פעמים הפחדנות שלי הרסה דברים, פירקה לחתיכות.. ולא אני לא מפחד ממחוייבות, אני מפחד לפגוע, ובמקום פוגע חזק יותר.. נמאס לי..

והפסיכולוגית.. פשוט יושבת שם, לא אומרת כלום.. זה מיותר.. בזבוז של זמן...