אני מתעורר במיטה שפעם הייתה שלו, איש לא ישן בה כמעט. האח הגדול שלו אולי.. הבית שקט, והילד היפה ישן בסלון, על ספה. אני רוכן מעליו, וחושב לנשק אותו.. נשמע מטריד, אך לא כך הוא הדבר, האייפון - הייתי זקוק למטען.
מצאתי את עצמי עם כוס מים מול החלון במטבח, חושב. ריח הכביסה ממלא את האף, ומה שרואים בין הבתים הצפופים מסקרן אותי. אני מחפש מעט חיים המקום הדומם הזה, אבל מלבד לרכבות שעוברות מידי פעם ליד הכביש הראשי, אני לא ושמע דבר מעיניין. המחשבות שלי נודדות אליו. ילד יפה. זה לא מספיק בשבילי, אני חושב. אני לא רוצה להיות בן בית, אני רוצה להיות אהוב. להיות בן בית, לעולם לא יספק אותי.
ומה יקרה כשאראה אותו עם אחר? לא אוכל לסבול את זה, לא אוכל להסתכל על האושר שלהם בלי שמשהו בתוכי יכאב.. כמו אז, כמו לפני שנה, שהם התחילו לצאת, הילד היפה והבחור שקינאתי בו.
קינאי בהם מתי סיבות. זה שחטף לי אותו, העניים הירוקות שלי רצו לראות אותו מדמם, בגלל שהוא זכה בילד היפה. והמפלצת הירוקה בלעה אותי, כי לי לא הלך כלום, עד שהגעי לדניאל הם היו ביחד ארבעה חודשים, בעוד שאני רדפתי אחרי גברים מבוגרים ממני, ואיבדתי חבר כל כך טוב..
ועכשיו אני בחדר שלו, של הילד היפה שאני כל כך רוצה. עוטה שמיכה ,עורבני חקיין לצידי, ואני בחדר שכמעט הפך שלי. האפשרות שישן איתי נפתחה אתמול, הוא לא בא. לא ציפיתי שיבו, אבל קיוויתי.
אני יושב לבד בדממת החדר שלו, וניזכר, אני חוקר ובוחן. מנתח.
אני לא מגיע למסכנות, אני רק ניזכר במה שאמרת לי.
"אני ממש מחבב אותך פיטר"
"אחי"
"אמרתי לו שירגע, פיטר הוא אח על מלאכ" (ה-כ' לא מיותרת שם..) זה כאב לי איפשהו...
"אתה בן בית"
"פיטר אח על מלא" הוא אמר לאמא שלו, אתמול כשאכלנו פיצה.
אח על מלא? תמיד שנאתי שקוראים לי "אחי". לו, אני מאפשר על אף שזה מכאיב לי לשמוע, על אף שאני רק רוצה לנשק אותו. וזה מוזר לנשק מישהו שאתה קורא לו אח. אני לא משתמש במושג הזה.. אולי כי לי אין אחים באמת.. אני לא מרגיש בנוח על המילה מלכתחילה, אבל איך זה יהיה בשבילו אם "אח" שלו ינשק אותו..?
אני לא רוצהלהיות אח, בטח שלא אח על מלא.
אני לא רוצה להיות בן בית.
אני לא רוצה לראות אותו עם אחר.
אני רוצה אותו איתי.
אני רוצה להיות אהוב.
ואני דיי מאוהב.
המילים שלו פוצעות אותי, אני לא רוצה להיות במסגרת הזאת, זה גרוע יותר מfriend-zone... זה פאקינג BRO-ZONE...
אולי כדאי שאצא מפה, כל עוד זה לא עשה לי דיכאון עוד יותר ממה שאני שרוע בו כבר מהלילה, כדאי שאלך.. אחזור הביתה. אולי אכתוב עוד.
כל עוד לא נאמר משהו שלא היה צריך להיאמר. הגיע הזמן לחזור הביתה, לבית האמיתי. עם הצעקות והחפירות, עם הכאב הנפשי, אבל שם.. שם אין מי שיקרא לי אחי, ושם אין מי שאני מאוהב בו.
אל תתבלבל, אתה אומנם תמיד מוזמן, אבל אתה רוצה להיות משהו שאולי לא תיהיה,ואולי זאת תיהיה סאגה של דרמה וכאב מסוג אחר. אולי עוד יצא משהו טוב מכל זה...
להתראות בנתיים..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TsukiShiro