בין ארבעה קירות,
אשליות, ותו לא.
הכאב
והדממה.
מוגן כילד
תחת סדין דק.
הוא ישמור עליי מן השדים,
יאחה את הסדקים.
קראתי למלאך בחשכה,
בלחישה.
ושמו נמוג בין הצללים,
הוא לא לחש את שמי בחזרה.
ארבע שומרים,
מגינים על מה שעוד נותר.
קולם נשמע בקושי,
מפצירים שלא אפחד.
זה הוא החדר בו חטאתי
וזו היא המיטה
זה האיש
וזה אני.
ניסיתי לברוח זמן כה רב מהאדם שפעם אהבתי, וכשהחלטתי שאני מוותר על האגו, וגיליתי שאני עדיין רוצה אותו.
אז לפעמים הייתי רוצה שזה היה אחרת. מצד שני כל מה שקרה הוביל אותי בדיוק לרגע הזה.
הייתי אצלו בשעה הזאת בערך אתמול, בבית החדש, שבו הכל עדיין חשוף, שוכב בקרטונים. עברו אחד-עשר חודשים מאז שהייתי אצלו בבית, מאז שהייתי איתו אחד על אחד. אבל יותר מהכל, כל אותם דברים שנחו בעייפות בארגזים הזכירו לי משהו. כל דבר קטן, אפילו כלי מטבח, כל דבר שהסתכלתי עליו. גם קירות ביתו החדש שראיתי אותם חשופים לחלוטין לפני שנה, כשהכל היה רק בטון. בדרך כל שהיא הארגזים היו זיכרונות ותחושות שהיו סגורים כל הזמן הזה שנחשפו בפניי, וסחפו אותי.
הדרך מטושטשת שוב, ואני מבולבל לחלוטין. הרי אחרי הכל לא זכיתי בחירות שלי. עדיין לא חופשי.
(חירות, "קח את הכאב שלך היא אמרה, ותהפוך אותו ליופי..")
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TsukiShiro