עבר כל כך הרבה זמן.. כמעט שנה. ואחרי כל הזמן הזה, יש משהו שגורם לי לחזור לאיש הזה. אני לא אוהב אותו, לא. לא כמו אז. אבל אני לא פסיק לחשוב עליו.
נסיעה באוטובוס ריק היא שיעור הפילוסופיה הטוב ביותר, אבל מספיק לשנות מעט את הפרספקטיבה, ואתה מוצא את עצמך מדוכא כל כך שאתה מקווה שהאוטובוס לא יביא אותך הביתה.
ישבתי מאחור, והסתכלתי מהחלון האחורי. ראיתי את הכבישים מתרחקים ממני, בורחים, או שאולי אני זה שהתרחק. הרי ככה עובד הזמן, אתה יכול להסתכל על העבר שלך, וככל שאתה מסתכל הוא מתרחק, כי לא משנה כמה תרצה לחזור אל אותם זיכרונות מתוקים, הם תמיד רק יתרחקו. ובנתיים החיים דוהרים קדימה.
אז אני מרגיש שאני כל כך רוצה לחזור לתקופה שבה הרגשתי טוב, למרות שהכי קרוב לזה שאני יכול זה להרגיש טוב עכשיו. השלמתי עם הכאב שהוא גרם לי, והנה הופעתי שוב על פתח דלתו. הוצפתי זיכרונות. השיחה שניהלנו, לשם שינוי לא בסקייפ, הובילה אותי להרבה מסקנות קטנות. אחת מהן היא שהוא עדיין רוצה אותי, אבל רק כמו אז, רק למטרה אחת. ומצד שני שאף אחד מאיתנו לא איבד תקווה שזה יכול להיות אחרת.
מה לעשות מה לעשות...
הפסיכולוגית שלי לא באמת יעצה לי בזמנו מה לעשות, אז היא הייתה מיותרת.. רק ישבה שם..
נותרתי עם עצמי, במצב שבו נוח לי. אבל תשובות עדיין אין.
כניראה אעשה שוב איזו שטות, ואז אתמודד גם איתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
TsukiShiro