Journey to Paradise

המקום הזה כל כך מלא... כל כך הרבה אנשים, בכל מקום. ממהרים למקום לא ידוע, עושים קניות לשבת, מבלים עם המשפחה.. קניון חיפה מלא באנשים מכל הסוגים לאורך היום. ועם אחוז הומואים יחסית קטן בקהילה, מה הסיכוי לפגוש דווקא אותו, דווקא את זה שהתחיל את הכל? זה שבגללו התחלתי ליפול מתחילת י"ב, וזה שבגללו נתתי לעצמי להגיע למקומות אפלים.

ואחרי חיוך קצר והיי הומואי למדי עם היד, אני מוצא את עצמי המום ועפוף ערפל, הכל מאט על לכדי עצירה ואני נלחם ברגליים שלי שמסרבות להתקדם. כל השרירים תכווצים, וכל צעד הופך לכאב, הלב מחסיר פעימה, הנשימה נאתקת, ואני יוצא אל הגשם. המים שוטפים אותי. אבל לא איכפת לי, אני לא מרגיש אותם כלל. אני לא שומע כלום, לא מרגיש כלום. אני רק ממשיך להתקדם.

כשאני נאסף סוף סוף ומתיישב בתחנה, אני מבין כמה הוא באמת השפיע עליי, כמה עמוקה השריטה שהוא השאיר עליי.

האופוריה המתוקה שהוא נתן לי לחיות, והאכזבה הקשה בעקבותיה. כל כך הרבה דברים שאני שונא בעצמי, התחילו עוד איתו..

ואחרי כל הזמן הזה? הוא יכול לרסק אותי באותה קלות.

מדהים.